אין בסרט הזה סיפור גדול. גם לא דמות ראשית מעניינת במיוחד, כזאת עם אופי כובש או מספיק מרתק כדי לגלות בה עוד ועוד רבדים. גם אין בו נופים מדהימים, צבעים מהפנטים, וזאת למרות שהוא מצולם אי שם בעיירה הררית באיסלנד. אבל יש בו בעיקר דבר אחד שהופך את חווית הצפייה למטלטלת – הסאונד.
דמיינו לעצמכם שאתם פתאום מבינים חיים באמצעות האוזניים: לומדים להבין את טעמו של המעדן רק באמצעות רעש הכפית, את עייפות היומיום רק על ידי קולות הצעדים, את הכעס באמצעות מקצבי הנשימות. דמיינו לעצמכם שאתם צופים בסרט של שעה וחצי שבו קולות האפקטים של היומיום חשובים יותר מהדיבור, חשובים יותר מהדיאלוג.
שחייה בעירום עם אבא
"דרורים" הוא סרטו של הבמאי רונאר רונארסון ("וולקנו") והוא עולה לאקרנים במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים. בסרט מסופר על ארי, נער מתבגר שעוזב את העיר ואת החיים עם אימו שנסעה לטייל באפריקה עם בן זוגה החדש.
הוא עובר לגור בעיירה מרוחקת בבית אביו האלכוהוליסט, זה שבערבים מקיים בדירתו מסיבות אלכוהול ושחייה בעירום. במקום להתבטל בחופש הגדול, הוא מתחיל לעבוד במפעל דגים. ובמקום לשיר עם מקהלת הכנסייה שנהג לשיר בה, הוא מוצא חללים אקוסטיים נטושים ושם הוא שר, בעדינות, בקול דק ומצמרר. הוא גם פוגש בעיירה את בני הנוער המשועממים. את חלקם כבר מכיר עוד מילדותו ומגלה שבמקום הזה, סקס סמים ואלכוהול הם סממני סטטוס חברתיים אצל מתבגרים כמוהו.
לדעת להקשיב
אז הוא עושה סקס, או יותר נכון, הוא עובר חניכה מינית על ידי ידידה של אביו (אישה מבוגרת, לא נאה במיוחד, ששוכבת גם עם אביו ואחרים), הוא שותה אלכוהול ומסתבך בקטטה, חוזר הביתה שיכור וחבול. וגם לוקח קטמין במסיבה – חומר הרדמה של סוסים שמפיל אותו, מרדים אותו, ומטשטש אותו עד אובדן חושים (חוץ מחוש השמיעה והראייה שחוזרים אליו לרגע אחד קטן וחשוב).
הסרט הזה מגלה שצפייה היא לא בהכרח דרך דימויים ועלילות, יש צפייה אחרת שדורשת הקשבה. זאת אותה היכולת שהאדם מפתח במערכות יחסים של חברוּת טובה: היכולת להקשיב לסיפור שאין לו תמונה, להבין את מנעד הקול המשתנה, המבטים, הצלילים שבין המילים, ולגלות דרכם את הסיפור השלם.
לכו לראות את הסרט הזה, ולו רק כדי לראות כמה קשה נראית סצנה אלימה בשקט, בדממת אימה, שבה רק צליל אחד ויחיד נשמע.
