דעות נוספות לקראת "צדק חברתי״

מאת:מירית בראשי
שתפו

מחאה במקום שמוקצה לה / מירית בראשי

מאבק חברתי אפקטיבי באמת הוא זה המסכן את הסדר הקיים. איך נזהה מאבק מסוכן? נחפש מאבק שמושתק. כל עוד מאבק מתקיים במסגרת כללי המשחק שנקבעו, הממסד מתיר אותו, ויכול גם להתגאות בו ולשלוח מילות תמיכה מעל כל מיקרופון רענן. אך ברגע שהוא מאיים על הסדר הקיים נחשפות פניה המכוערות של ההגמוניה.

לגינת לוינסקי שבדרום תל אביב הגיעו פקחי העיריה מדי לילה מאז הוקם שם מאהל. בליל הפינוי הראשון, כשאחד מיושבי המאהל שאל את הפקח מדוע חזרה בה העירייה מהבטחתה לאפשר את המחאה, נענה כי המאהל מפורק כי ישנים בו סודאנים ונרקומנים. התגובה הרשמית שלא אחרה לבוא היתה מעט יותר דיפלומטית: "עיריית תל-אביב-יפו מכבדת ומאפשרת את מחאת האוהלים. המקום שהוקצה לכך הוא בשדרות רוטשילד וכך הוסבר גם למוחים בגן לוינסקי". הסאבטקסט: המחאה מכובדת ומאופשרת על-ידי אדוניי העיר כל עוד היא מתוחמת בתוך גבולותיה הגיאוגרפיים והפוליטיים של "העיר הלבנה". מאהל שמאפשר את זכות המחאה גם לערבים, לפליטים, למהגרי עבודה, לנרקומנים ולנשים בזנות? את זה אסור לאפשר. עוד עלולה לצמוח כאן סולידאריות אמיתית, רחמנא לצלן.

מחאת האוהלים עושה דבר מופלא: לראשונה מזה שנים רבות, צומח כאן שיח ציבורי חדש, כזה שאיכות החיים במרכזו. לראשונה מפנה השיח הבטחוניסטי המאיים והמשתק את מרכז הבמה. אותו שיח שבעזרתו אנשי תעשיית הבטחון והמלחמה, יחד עם החונטה החזירית במגזר הפרטי והציבורי, שדדו את החיים של כולנו. חלקם, אגב, שולטים על מה שאנחנו יודעים, ובעיקר על מה שלא.

זה לא מקרי שכמעט ולא ניתן למצוא כותרת בעיתון על משפחת זוהר שנזרקה מביתה לאוהל בבית-שאן או על בני משפחת אבו-עיד בלוד. בבית שאן, משפחת זוהר שנזרקה מדירתה ביולי שעבר גרה שלושה שבועות באוהל בכיכר העיר עד שגורשה ממנו. בלוד, בתיהם של בני משפחת אבו-עיד נהרסו בדצמבר, באחד הימים הקרים בשנה, ללא אלטרנטיבה, וחמישים ילדים נשארו לגור באוהלים שהוקמו על ההריסות. מאות משפחות חיות במציאות הזאת. למה מפונות המשפחות? כי קשה מאוד לבנות באופן חוקי בישראל כשאתה ערבי. וכשבונים באופן לא חוקי, הבולדוזרים הורסים.

העיתונאים בקושי מסקרים וההפגנות השבועיות שמתקיימות שם חודשים רבים, לא ידועות למרבית הציבור בישראל. לא "משדר מיוחד", לא כותרת ראשית וגם לא צדדית בשום מקום כמעט. למרות שמדובר בסיפורי הישרדות של ממש, הם לא זוכים לשם "מאבק הדיור" וגם לא ללוגו מיוחד. שם לא תמצאו כמעט סלבים, לא מגשי פיצה של "טוני וספה" ולא מסכי טלוויזיה באדיבותה של חברת YES. שם חווים את הפוליטיקה הישראלית בתפארתה.

האמירה השגורה בפי רוב אנשי המחאה היא: "רק שלא יהיה פוליטי! זה יבריח רבים מהעם". אכן, המאבק הזה לא מצהיר על עצמו "פוליטי". הוא אסתטי, נעים לסיקור, דורש חיבוק המוני כזה, מכיל. הכלה הופכת להיות מילת המפתח כאן. הממסד מכיל את מחאת האוהלים. ולמה שלא יכיל? היא לא מאיימת. מעמד הביניים עוד לא הבין את תפקידו בסיפור. הוא לא הבין שקולו, שזוכה לתהודה כה גדולה בימים אלו, אמור לצעוק את צעקת המדוכאים כולם. הוא עוד לא הבין שכדי להפוך את המאבק למחאה עממית באמת, כזו שלא זוכה לחיבוק הממסדי, יש להרחיבה למקומות המושתקים.

מעמד הביניים רוצה מדיניות רווחה, אבל הוא לא רוצה להיות פוליטי. מעמד הביניים רוצה צדק, אבל שוכח בדרך את אלו שלא חוו צדק מימיהם. מעמד הביניים של המחאה הנוכחית עוד לא הפנים כי "צדק חברתי" ו"מדיניות רווחה" הן המילים הכי פוליטיות במאבק הזה. עכשיו צריך רק לצקת לתוכן משמעות. ואז לצעוק כל מילה עם כוונה אמיתית.
המחאה הזו היא נכונה ומוצדקת, באמת נורא קשה לחיות כאן. אבל עם ש"דורש צדק חברתי" חייב לדרוש צדק לכל: לתושבי השכונות העניות, לערבים, לעובדים הזרים, לפליטים ולכל מי שזעקתו לא נשמעת.

בימים האחרונים מצליחה המחאה להתמקם גם בלוינסקי, בשכונת התקוה ובאזורים נוספים מדרום ומצפון לשדרות רוטשילד. נותר רק לקוות שעוד ועוד מאהלים יציפו את הארץ ויזכו לתמיכה והכרה. אם נפנים את החשיבות שבערבות הדדית חוצת מעמד ולאום, יש לנו סיכוי להיות חלק ממהפכה פוליטית אמיתית ולא רק חלק ממחאה לבעלי פריבילגיות במשטר הפריבילגיות הישראלי.

צילום: אלכסנדר ארסני
צילום: אלכסנדר ארסני

פאן-שיזם / עמרי חורש

כבר ימים לא מעטים שברחבי הארץ רועדת הקרקע. קרקע אותה גאלו וייבשו. עליה נלחמו ונלחמים (לא רק צבאית) טובי-טוביה של הארץ הזו. רק לפני שבועיים ניטע אוהל ראשון וכבר נראה שהמאבק בדרכו להיחרט בדברי ימיה של המדינה. בין אם תצליח רוח השינוי להביא ליעדים המצופים ובין אם תיכשל ברובם, כבר עכשיו נראה שתעמוד לצד נקודות מפנה חשובות לא פחות שחוותה החברה הישראלית. רבות דובר על השינוי, מעמד הביניים, המחירים והדירות אך יש רוח גבית המפיחה אוויר צונן במפרש החברתי. נראה שדווקא הממשלה הימנית והקיצונית שמולכת כאן בשנתיים האחרונות טפטפה את הלהט הקיצוני מטה אל העם ועכשיו, באופן פרדוקסלי, הלהט הקיצוני, החד משמעי והבלתי מתפשר להשגת מטרה, העיר שכבות רבות בעם כמו מכת חשמל על שולחן הניתוחים. העם נעמד באחת על שתי רגליו ומפנה את זעמו אל אותה ממשלה עצמה.

להיות סטודנט בארץ היא משימה לא פשוטה, אבל הפריווילגיה של הסטטוס הזה היא להיות בין אנשים צעירים, לשמוע מהם ולספוג מהם. התרכובת הזו של צעירים משכבות חברתיות, דתות ותרבויות שונות, מאפשרת לא פעם הצצה לאותה "חברה ישראלית".

בשבוע האחרון יצא לי להיפגש ולדבר עם חבריי ללימודים ולעבודה. אולי זו רוח השעה שגורמת לסטודנטים שרוב השנה עוברת עליהם בשינה פוליטית, לפתוח את הלב ולדבר על מה שמציק. אז תרשו לי לשתף אתם במה שמציק לי. נתקלתי בלא מעט אנשים צעירים שהביעו את דעתם על שיטת הממשל בישראל. מה שמדאיג, הוא שנימוקיהם נשמעו זהים לחלוטין בשיחות שונות ובזמנים שונים. מדאיגים עוד יותר, הם תוכן הדברים. זה התחיל ב"כבר מזמן לא היה פה מנהיג חזק", המשיך בטענה שמה ש"תוקע" את ישראל הן ריבוי הדעות שיש בכנסת ובממשלה. מתוך כך, לטענתם, נכשלה הדמוקרטיה בישראל ונכשלה הדמוקרטיה בכלל, כשיטה שבה אין קול אחד ברור ומצווה. שיטה שבה ישנם קולות קטנים ומגוונים, קולות שמבלבלים את הציבור ואת הדרך. לצד כל אלו עולה הטענה כי "תמיד היו כאן דיקטטורים". בן-גוריון ובגין הם השמות שצפים ועולים כמו צרור מאוטומט ובכלל, הם טוענים, דיקטטורה זה נהדר. זה בכלל לא מה ש"אתם יפי הנפש" חושבים. דיקטטורה זה לא מוסליני וסטאלין. בכלל לא קרוב. זה מנהיג חזק ונבון, שיגיד לכולנו מה לעשות.

אז על זה יש לי מה להגיד. ראשית, ייתכן שאתם לגמרי לא אשמים, חבריי הסטודנטים. יתכן ששיעורי האזרחות וההיסטוריה השתנו דרסטית בחמש השנים שמפרידות ביני לביניכם. ייתכן שלא לימדו אתכם את לקחי פינושה וסטאלין, אחרת איך ניתן להסביר את הריצה בזרועות פתוחות לחיק הדיקטטורה?

שנית, ייתכן כי כמו כל אדם, אתם מושפעים. מושפעים ממה שאתם רואים בחדשות, מהדיבור הארסי ברחוב הישראלי ומהטענה שנשמעת רבות לאחרונה, שאין פה באמת דמוקרטיה. על זאת כבר לא ניתן לסלוח. זו אחריותכם, סטודנטים יקרים לחקור, לשאול ולקרוא ספרי היסטוריה, להבין תהליכים חברתיים שקרו בעבר ולמקם את עצמכם על אותם תהליכים בהווה. ומדוע התשובה שלכם לדמוקרטיה, מעורערת ככל שתהיה, היא ביטול הדמוקרטיה מרצון? חיבוק הטוטאליות וסתימת הפיות מתאפשר, כנראה, רק למי שלא חווה אותה על בשרו.

בהתחלה התפלאתי, אחר כך חשבתי שצוחקים איתי, אחרי שהתברר שממש לא, התחלתי להיות מודאג. ממש מודאג. משהו השתבש פה. והמשהו הזה היא שהדמוקרטיה והחופש הם הליבה שלנו, ארון הברית. הדבר שתמיד האמנו שאסור לנו לאבד, שהתפשרנו על אי-שלמותה למען חלקים שונים בעם.

אולי כל השנים האלה היה זה האינטרס להראות לעולם ולדוד מאמריקה ששווה להשקיע בנו, שהשאיר את רשויות החוק על בלימה? אולי עכשיו, כשגם ככה "כולם נגדנו", מוותרים פה על הדמוקרטיה שאף פעם לא באמת הייתה רצויה?

דווקא המציאות של הרחוב אומרת עכשיו את ההיפך. אנשים דורשים במפגיע את מה שנלקח מהם על ידי השלטון ואת מה שעוד עתיד להילקח. אבל כשכולם יחזרו הביתה מצעדות וישלחו את האהלים לכביסה, תמשיך לנשב בשדרות ובכיכרות רוח העם. ילדים יתחנכו לאורה בבתים ובבתי הספר. בלתי נסבל לחשוב שלא תהיה זו רוח החופש.

ישראל נמצאת בימים אלה לא רק בצומת אידיאולוגית כלכלית-חברתית. השבר הוא עמוק הרבה יותר. צעירים רבים עומדים ובין רגליהם השבר. רגל אחת נמתחת לכאן, והשניה לכאן ובאמצע נפער הפער שבין חלומות למציאות. דווקא אלה שצריכים לנקוט עמדה הם אלו שיגדלו ילדים בעוד מספר שנים. דלגו לצד החלומות, אחים שלי. אל תתנו לעצמכם להיבלע לתהום שחורה. הרבה יותר קשה לטפס אחר כך בחזרה.

צילום: אלכסנדר ארסני
צילום: אלכסנדר ארסני

רוצים להצטרף לדיון על מחאת האוהלים? שלחו לנו מאמרי דעה, עד 500 מילה למייל:
maamulonline@gmail.com


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות

כתיבת תגובה