הערב (ראשון 17.6) תערך השקה חגיגת של מגזין התרבות המודפס "מעמולה" שנערך על ידי בני ציפר. המגזין מלא בתכנים איכותיים שנכתבו על ידי סטודנטיות בשנה ב' ללימודי תרבות, יצירה והפקה בהתמחות מיוחדת בכתיבה ועריכה. בשל הייצוג הנשי השנה של מסלול הכיתה המגזין עוטה שם חדש "מעמולה" בשונה מהשם הקודם "מעמול". בהשקה תתקיים שיחה עם השחקנית לילך צור (צומת מילר) והנה ראיון קצר איתה שמפורסם בגיליון ועושה חשק לדעת עליה עוד. מוזמנים להגיע – היום בשעה 19:00 בתיאטרון הסמטה, יפו.
למה משחק?
"אני לא יודעת. כשהייתי בכיתה י' נסעתי יום אחד עם חברה לתל אביב והלכנו לבקר את אחותה ענתי שלומדת קולנוע וגרה בדירה שכורה בתל אביב. נכנסנו אליה לדירה והיא עמדה במטבח מעפן ובישלה
תבשיל מעפן והיה שם לוח שעם עם כל מיני תמונות אמנותיות כאלה בשחור לבן ואני לא יודעת למה, אני מספרת את זה גם במופע שלי כי זה באמת רגע שאני לא מבינה איך הוא הגיע אלי, אבל הרגשתי כאילו
אלוהים יורד אלי מלמעלה ובאותה שנייה אני יודעת בדיוק שמה שאני צריכה להיות בחיים שלי זה שחקנית. ופשוט כל החיים שלי מאז הובילו אותי למקום הזה. אחרי הצבא בלי תעודת בגרות עם פסיכומטרי בתחת ואני לא מתקבלת לכלום ואז אני הולכת לסמינר הקיבוצים אני עוברת את מבחני הקבלה, בחיים שלי לא עשיתי חוג דרמה, ואני מתקבלת ומצליחה גם לסיים אותם כשכולם נושרים לאט לאט ואני יוצאת לעולם הגדול עם תעודת שחקן ומשם אלוהים גדול."
נהפכת למספרת סיפורים
"האמת שזה נקרא אמנות הסיפור, זה היה די במקרה. התחלתי לשחק אחרי הלימודים, תיאטרון הסימטה, הצגות ילדים בשבת, סרטי סטודנטים. ואז נולדה בתי הבכורה, והרגשתי שמשהו לא מתאים לי בחיים האלה, אני לא רוצה להיעלם מהבית, אני לא רוצה להיות תלויה במישהו אחר וחברה הפנתה אותי לבית אריאלה, בית ספר לאמנות הסיפור ואחרי השיעור הראשון התאהבתי. יש בו קסם שאין בתיאטרון, יש בו עיניים, אתה מסתכל לאנשים בעיניים ולא נמצא בחושך על הבמה. יש רק אני על הבמה, מחיאות הכפיים הם רק לי. אני לא מתחלקת עם אף אחד."
הכנסה?
"כשהתחלתי ללמוד משחק דוד שלי אמר לי 'מה זה שחקנית? לכי תהיי מורה. את לא תראי את הילדים שלך, מקצוע קשה ואין כסף'. אני חושבת שאני רואה את הילדים שלי המון, אני מנווטת את המקצוע כמו שאני רוצה, כשהבית מאפשר אני יוצאת יותר, כשאני מרגישה שהבית צריך אותי אני מתכנסת יותר ואף אחד לא מפטר אותי. אני עושה מה שבא לי. זה מאפשר לי חופש יצירה, כי כל הזמן צריך לרדוף אחרי העבודה הבאה."
הגיל לא מפחיד?
"אני רואה מסביבי אנשים יותר מבוגרים. בתיאטרון אין בעיה. ההפך, שחקנים מבוגרים אין הרבה וזה מצרך מבוקש, אבל להגיד לך שזה לא מפחיד אותי? מפחידה אותי הזיקנה בכלל אבל בינתיים זה בסדר. המשחק שומר אותנו פעילים. אני סומכת על עצמי, אני יודעת לשנות נתיבים."
ספרי סיפור
"אתמול ביליתי יום שלם בצילומים לסדרה של אדיר מילר, 'צומת מילר' עם אדיר ועם כל החבורה. אני לא עושה את זה הרבה. בשבילי זה, מעבר לכסף טוב, כיף. הגעתי מוקדם ללוקיישן בכפר אז"ר, בית גדול, מתחילים להגיע צלמים ומפיקים ועורכים ופתאום את רואה עולם שאת לא מכירה והוא נורא זוהר ואז מגיעים ניצבים לקסט. מתחילים הצילומים. אני משחקת אלמנה צעירה שכל הזמן בוכה. מה זה בוכה? מתפרקת כל שנייה. וכל סצינה מצולמת עשר פעמים. בפעם הראשונה את ממש בתוך זה ועם דמעות בעיניים ובפעם השנייה גם. בפעם השלישית את אומרת אין לי כוח, אני מזייפת, ואת מתחילה להיכנס
לתוך הזיוף של עצמך. ואז אומרים הפסקה. אני יוצאת והולכת ליד הניצבים ופתאום באה אלי כל חבורת הניצבים, בערך 9-8 ,ומבקשים 'את יכולה בבקשה לעשות איתנו סלפי?' ואני אומרת להם: 'אופס, נראה לי התבלבלתם, אני איתכם'. והם אומרים לי: 'לא, היית נהדרת, בבקשה'. ואני נכנסת לפוזת הסלב, הכוכבת. הזוי. בלילה אני מקבלת ס.מ.ס ממישהו שנלחם להשיג את הטלפון שלי, וביקש אם אני יכולה להקליט סרטון שבו אני מברכת את אחיו לבר מצווה. זה היה מטורף. אני חושבת שכל התעשייה הזאת של הסלב והסגידה הזאת לאנשים קצת יוצאת מפרופורציות."
