כתבו עליו בעיתון הרבה דברים

שתפו

מה אריק היה חושב על זה, חשבתי לעצמי כשהציבו את ארונו בלב כיכר רבין וְ-וואחד עצרת התפתחה שם באופן חצי-ספונטני חצי-מתוכנן. לרגע אפשר היה לדמיין, שאריק לא חרג ממנהגו גם באותו יום והעדיף להישאר בבית עם התה והלימון, ושאפילו ללוויה של עצמו הוא הצטרף יושב על הגדר רגל פה רגל שם, דופק חיוכים לכל הכיוונים.

ביום הלוויתו של אריק איינשטיין הורגש קונסנזוס של עצב במלוא עוצמתו. כל הצירים המרכזיים שבימים רגילים עמוסים ופקוקים, זרמו באותו יום מבלי לזכור את הבעייתיות הרגילה שלהם. אין הכוונה לעורקי תחבורה שגורים, אלא לצירים חברתיים שנמצאים בקונפליקטים תמידיים. דתיים – חילוניים, אשכנזים – מזרחיים, ימין – שמאל, פמיניזם – שוביניזם, נעורים – זקנה.

אין שואו ואין ביזנס

בשלושים השנים האחרונות, אינשטיין עשה את הבחירה שלו להישאר בבית ואנחנו הציבור, לא שהייתה לנו בחירה בנידון, קבלנו את זה. בסופו של דבר, זה עשה לכולנו טוב. ברור שהיינו מתים לראות אותו בהופעה חיה, אבל דווקא ככה, המקום המיתולוגי שלו בתרבות הישראלית גדל והתעצם, מה שאפשר לנו להנות מהיצירה שלו באופן טהור.

אם נודה על האמת, תודות לאי שיתוף הפעולה שלו עם המערכת, יכולנו להרגיש שביחד אנחנו דופקים את השיטה, מסרבים לצייתלקודים של השואו-ביזנס, התקשורת והריאליטי, שהשתלטו לנו על החיים. כל עוד אריק היה חי, הוא החזיק את המתח בין הזמר הכי פחות שנוי במחלוקת שכולנו גדלנו על ברכיו, לבין זה שרוצה לחיות בשקט, ולא רוצה את כל הווג'ארס הזה על הראש שלו.

ארון בכיכר העיר

אז מה קרה כאן כשאריק הלך לעולמו? הסכר נפרץ. אם רולאן בארת היה חי, הוא היה יכול לראות איך המסה שלו "מות המחבר" מתממשת בפועל בכיכר העיר. אלפי אנשים זרמו לכיכר, צייתו לכאב הפרטי שלהם, שהתחבר לכאב הלאומי וההגמוניה השלטת (עיריית תל-אביב) ניתבה וניווטה. הבלתי צפוי היה לבלתי נמנע. מה הארון של אריק עושה במחווה נוצרית בלב הכיכר?

מותו הפתאומי והבלתי צפוי הוביל לניכוס הממלכתי-לאומי הבלתי נמנע. מרגע שנדם קולו, אנחנו הציבור, עטנו כמו עורבים לתפוס את נתח הכאב ולבכות על מר גורלנו שנשארנו ללא מלך. התקשורת שיבחה אותנו האזרחים, שהתנהגנו בסדר מופתי ואריק בטח חייך בחצי פה מלמעלה ואמר: לפחות היו עושים את זה בבלומפילד…

אריק הצטייר כאחד שלא רוצה לעורר מהומות, צנוע וענו, כך חזרו ואמרו המספידים. עצם קיומו שמר עלינו מנפילה מוחלטת אל תוך מלכודת הדבש של התרבות הדביקה והצהובה. לא שהוא ביקר, או מחה כנביא זעם בלתי מתפשר, קבל עם ועדה על "לאן הגענו". לא היה בכך צורך. הוא היה צדיק אחרון בסדום, בבית. בשיר "סיום" שכתב נתן אלתרמן, אינשטיין שר מזמן:

"ידיעות והסברות קבל מהעיתון
אך אצלנו בוא קבל זריקה של מבסוטון
את הרע צריך לראות בכדי להילחם בו
על הטוב צריך לשמור בכדי להתנחם בו".

יכול להיות שבעתיד נמצא את עצמנו עומדים בפקק בלתי נמנע ב'דרך אריק איינשטיין' ויחד עם זאת, אם יכוננו יום זיכרון לאומי לאריק איינשטיין, אפשר יהיה לעשות את הבלתי צפוי ולהישאר בבית עם התה והלימון והפלייליסט שכל אחד ירכיב לעצמו באופן פרטי לגמרי.

שיר "סיום"
https://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=VGx4c8exQ-8


שתפו

כתיבת תגובה