סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
Close this search box.

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

כלב – חברו הטוב של האדם

זהו סיפורם של חמישה אנשים וחמישה כלבים שפיתחו קשרים מיוחדים ביניהם. על אהבה בין אנשים אנחנו שומעים כל יום, על אהבה ללא גבולות בין אדם לחברו הטוב ביותר קצת פחות.

 

לילך, בת 25, מנהלת חדר בריחה מירושלים וקריספי, בת 6 מעורבת

קריספי אימצה אותנו. ההורים שלי גרים במושב מורן במשגב ויום אחד קריספי הופיעה ברחוב ליד הבית שלנו. כנראה שמישהו זרק אותה שם, אנחנו לא יודעים איך היא הגיעה, אבל היא מצאה אצלנו בית. באותה תקופה הייתה לנו כלבה בשם סווטה, שהייתה כבר זקנה, והחיבור עם קריספי העיר אותה לחיים פתאום. היא חזרה להיות שמחה ופעילה, היה מדהים לראות את זה. סווטה מתה לפני שנתיים וקריספי היא האור של הבית.

קריספי עושה "טיזינג", כשקוראים לה היא מעמידה פני אדישה ומסיטה את המבט ואם מפסיקים היא תבוא לחפש תשומת לב. ברגע שמושיטים יד ללטף אותה היא שוב מתעלמת, משחקת אותה קשה להשגה. כשקריספי ממש מתרגשת היא מתקרבת אליך בהילוך אחורי עם התחת קודם ומצמידה אליך את האחוריים שלה.

 

לילך וקריספי הכלב
לילך וקריספי, "האור של הבית". צילום לילך מוסקוביץ

 

רוני, בת 26, סטודנטית מגן יבנה ובוץ, בן 13 שיצו

כשאחותי ואני היינו קטנות תמיד רצינו כלב ואמא שלי לא הסכימה, היינו מבקשות כל יום הולדת ואף פעם היא לא הרשתה. כשהייתי בת 12 הכלבה של דוד שלי המליטה והוא הציע להביא לי גור אחד מתנה לבת מצווה. אחרי שכנועים רבים אמא שלי הסכימה. קראנו לו בוץ על שם החבר של דורה, כי אחותי הקטנה הייתה אז בת 5 וראתה דורה בלי הפסקה.

בוץ תמיד היה כלב ממש חברותי ואוהב, מלקק בלי הפסקה, אבל גם מפונק מאוד. אם קערת האוכל שלו לא מלאה עד הסוף, גם אם היא רק בחצי שלה, הוא ינבח עד שנמלא לו את הקערה. אם מציעים לו גלידה הוא אוכל רק "גולדה", אם מכינים לו חביתה הוא לא יאכל בלי מלח ואם מביאים לו חטיף הוא אף פעם לא יסתפק באחד וינבח עד שנביא לו עוד אחד, מפונק. בוץ כבר בן 13 ומבוגר, לפעמים בטיול הוא נופל או שהרגל פתאום קורסת לו, אבל הוא מרים את עצמו וממשיך ללכת כאילו כלום לא קרה. אולי הוא מתכחש לזה שהוא זקן, נראה לי שגם אני מתכחשת, המשפחה שלנו לא תהיה אותו דבר בלי בוץ.

רוני והכלב בוץ
רוני ובוץ, "אוהב אבל גם מפונק". צילום יניב אהרון

מאיה, בת 26, מאלפת כלבים וכלבנית טיפולית מגבעת שמואל ולונה, בת שלוש, בורדר קולי

קניתי את לונה ממגדל כלבים של הגזע, כלומר יש לה תעודה ואני יודעת את כל אילן היוחסין שלה. חשוב מאוד שכשקונים כלבים שיהיו מתועדים, כדי לוודא שלא היה קשר דם בין ההורים ושאין מחלות גנטיות. בארץ לכל גזע כלב יש רכז גזע, אני קניתי את לונה מהבחור שהוא רכז הגזע של בורדר קולי, הלכתי אליו ובחרתי אותה מתוך שבעת הגורים שהיו בהמלטה.

לונה היא  החברה הכי טובה שלי. היא גאון, היא חכמה בטירוף, מעבר לזה שהיא מאולפת, היא ממש משתמשת בשכל שלה. אבל היא גאון כי היא בורדר, כל בורדר הוא כזה. מה שמייחד אותה הוא שיש לה אופי שהיא ממש מדברת. אם אני אעשה משהו שלא מתאים לה היא תגיד לי, אם יש משהו בחוץ היא תדבר, ממש תוציא קול, והיא תגיד לי עם העיניים שהיא רוצה לצאת. אבל מצד שני היא מאוד אוהבת לעבוד איתי באילופים ובבתי ספר, היא אוהבת ילדים ומאוד אוהבת ספורט, רודפת אחרי כדורים אחרי פריזבי אחרי כל מה שזז. יש לה בעיה ברגל אז אני עוצרת אותה הרבה פעמים מלהיות חולת נפש כמו שהיא באמת. אבל אם לא הייתה לה הבעיה ברגל לא היה גבול, היינו עושות הכל.

מאיה ולונה הכלבה
מאיה ולונה, "החברה הכי טובה שלי". צילום מור יצחק

 

עילי, בן 25, סטודנט מבאר שבע וגינס, בת שנתיים, רועה בלגי מעורב עם כלב רוח

אימצתי את גינס ממקום שלמדתי בו כלבנות טיפולית. אמרו לי שהיא כלבה טיפולית, אמורה לעזור לילדים או אנשים על רצף המוגבלויות, אבל מסתבר שהיא בעצמה צריכה הרבה טיפול. גינס חרדתית מאוד, היא נובחת הרבה בעיקר על זרים והיא אוהבת לברוח מהבית ולגרום לי לרדוף אחריה. אני בטוח שהיא עושה את זה מתוך אהבה, היא מאוד אוהבת אותי ואני אותה, אבל לרדוף אחריה זה תמיד סיפור. צריך כמה אנשים כדי לסגור עליה, כמו במבצע צבאי, אי אפשר לפתות אותה בכלל וגם אוכל לא עוזר. כשמתקרבים אליה היא חושבת שזה משחק וממשיכה לרוץ, היה לילה שלם שהיא הייתה מחוץ לבית ובבוקר חיכתה לי מחוץ לדלת. כל פעם אני דואג אבל גם סומך עליה שתחזור הביתה, כשנמאס לה אז היא חוזרת.

עילי וגינס הכלב
עילי וגינס, "גורמת לי לרדוף אחריה". צילום עילי פרידמן

 

שי, בן 26, סטודנט מתל אביב וגור, בן 5, טרייר רוסי

לפני הרבה שנים לאח שלי היה טרייר רוסי והוא היה כלב שמירה מעולה, זה סוג כלב עצום בגודלו ויכול לעשות נזק חמור לבן אדם. לקחנו את גור מבית גידול באזור נשר במטרה שיהיה כלב שמירה כשעוד היה קטן והוא הגיע לגודל של חמור תינוק. גור כלב חברותי מאוד ולא מודע לגודל שלו, אני אוהב להיאבק איתו ולרוב אני נפצע, הוא קופץ על אנשים שהוא אוהב ומנסה להידחף על הספה כדי לקבל תשומת לב, גם אם אין מקום. כשאני או הבת זוג שלי עובדים על המחשב הוא צמא לתשומת לב ולא יעזוב אותנו עד שיקבל ליטוף, זה לא משנה שהראש שלו בגודל של המחשב עצמו.

רוב האנשים שרואים את גור ברחוב מתלהבים ממנו בטירוף, יש גם כאלה שנבהלים אבל לא פגשתי מישהו שממש פחד ממנו, הוא כלב מרשים. פעם אחת ראתה אותנו ברחוב מישהו שהציג את עצמו כצלם והציע לנו לבוא לסטודיו שלו כדי לצלם את גור. היה יום צילומים מגניב, חוויה ממש מחברת ביני ובין גור. הכי מצחיק היה שהפרווה השחורה שלו "בלעה" את כל האור ולא ראו את הכלב, רק גוש שחור, והצלם היה חייב להרטיב אותו כדי שיראו שיער ועיניים. בכלל הפרווה של טרייר רוסי מאוד בעייתית וגור תמיד מטונף, גם חצי שעה אחרי שהוא יוצא ממקלחת.

שי וגור הכלב
שי וגור, "לא מודע לגודל שלו". צילום sofrin photography

הכתבה פורסמה במגזין התרבות "מעמול" מס' גיליון 12 של המחלקה לתרבות יצירה והפקה במכללת ספיר.