יש רגעים כאלה, שהכנות משאירה את הציניות בחוץ. גם אם קר מאד. רגע כזה התרחש ביום חמישי האחרון בשעה 20:00 במרכז הצעירים של אופקים, במסגרת פסטיבל מִדרוֹם. ניר ברעם אירח לשיחה את רינו צרור לכבוד צאת ספרו החדש: "שחור – חייו ומותו של זוהר ארגוב". דו-שיח בין שני אנשים, המתרחש מול קהל, נוטה ליצור תחושת חוסר נוחות אצל המאזין, כאילו הוא מציץ לחדר השינה של ההורים. במקרה הזה, השיחה בין ברעם לצרור הייתה כארוחת ערב של משפחה שלא נפגשה זמן רב.
לא פעם נדמה כי אין מה לחדש יותר בקשר לזוהר ארגוב. סיקור תקשורתי שזכה לו ארגוב לאחר מותו כולל בין היתר את הסרט "זהר" משנת '93 של ערן ריקליס, כתבות עיתונות רבות, ראיונות עם בני משפחה בטלוויזיה, מחזה ומספר תכניות תעודה המבקשות לפענח את המיתוס. הפשטות, הכבוד האנושי והסקרנות הם אלה המייחדים את צרור כשהוא מדבר או כותב על זוהר. השיחה עם ברעם מנקה את טביעות הידיים האלימות שנגעו לא פעם בדמות של ארגוב ומצליחה לגעת בגרעין האנושי, גם של זוהר וגם של צרור. שאלות "צהובות" מהקהל לא מערערות את השלווה של צרור, ופניו, כנזיר זן בודהיסטי, אומרות – אני את שלי עשיתי.
צרור מתחיל בהבדלים. ארגוב נולד בתימן והוא בלוב, ארגוב גדל במשפחה מרובת ילדים והוא עם מעט אחים, הראשון ידע קשיים כלכליים בילדותו והוא חי בשפע. ההבדלים ממשיכים והאוזניים מחכות לנקודת אור של דמיון, הרי חייבת להיות סיבה לכל זה. צרור וארגוב נולדו בהפרש של שלוש שנים בלבד. המסך שנמצא מאחורי ברעם וצרור משדר תמונה של ארגוב עם רעמת שיער שחורה ובריאה. שיערו של צרור שופע ומלבין והוא מספר: "פעמים רבות שאלתי את עצמי, מה היה קורה אם הייתי במקומו? מה היה קורה אילו היה במקומי?" נדמה כי כולנו מכירים את השאלה הזאת. אם זה לא ארגוב, זה ראש הממשלה, כוכב טלוויזיה או מוסיקאי מוכשר. פנייה למכנה אנושי המזוהה עם משאלות ילדות חושפת פן נוסף של צרור.
עבודת נקיון היא אולי אחת הקשות שיש. רגע לפני חג הפסח הטלוויזיה מציפה בפרסומות לחומרי ניקוי, שכל אחד מהם יביא את הבית למצב שלא זכרנו כמותו. מילת המפתח של הפרסומות היא מהירות. במקרה של צרור, מהירות היא ההפך המוחלט מנקיון. צרור מספר שאסף עדויות, למעלה מחמש עשרה שנה, מאנשים רבים שהקיפו את ארגוב. הוא שוחח עם אביהו מדינה בפעם הראשונה במשך ארבע שעות "לא תכננתי ככה, אבל אתה יודע, עוד סיגריה עוד קפה", עם אמא של זוהר, מפיקים שונים ובעלי מועדונים שבהם הופיעו.
אחרי כל אלה הגיעה העבודה הקשה בה צריך לברור את החומרים ולהחליט איזה סיפור מספרים. ברעם מבקש לדעת איך הוא החליט איזה עדויות לכנס לספר ואיזה להשאיר. צרור עונה כי הרגיש שיש לתת מקום לאנשים הקרובים ביותר לארגוב. הוא טוען כי ככל שדיבר עם אנשים רחוקים יותר במעגל, הסיפורים הרגישו פחות נכונים. כמו בשכונה של ארגוב, שהייתה ציווילזציה קטנה של גבולות ברורים ואנשים מוכרים, כך משתקף "שחור- חייו ומותו של זוהר ארגוב". כל מה שצריך להיות שם, כבר שם ואין מה לחפש מעבר לפנס הרחוב.
דו-השיח נגמר כשהחשק לקרוא את הספר מתחיל. דווקא הרצון להכיר עוד את צרור הוא שמעורר את החשק לקרוא בספר. השיחה נקיה מגינונים, יחפה מהאדרות ופשוטה מעיוותים. היכולת של צרור להציף את החולשות של ארגוב ולכבד אותו למרות אלה, מעוררות הערכה. גתה כתב פעם: "אין האדם יכול תמיד להיות גיבור, אבל הוא תמיד יכול להיות אדם". איזה כיף שצרור הזכיר לנו את זה.
שחור – חייו ומותו של זוהר ארגוב/ רינו צרור. הוצאת ידיעות אחרונות. 334 עמ'. 2012
