"ילדים הם עם אכזר, ברור ששמעתי 'רוסיה מסריחה'. אבל נלחמתי על מקומי במרפקים": ראיון עם לנה פיירפלד

מאת:ליאת אלמיו
שתפו

אישה עם שיער אסוף לבושה חולצת גולף שחורה עם שרוולים ארוכים, מסתכלת למצלמה, על רקע קיר לבן
כל בחירה שעשתה בחיים, הביאה אותה למקום הנכון עבורה. לנה פיירפלד |צילום: שרון שטיין

לנה פרייפלד שאתם כנראה מכירים מהעונה השלישית של "כפולים" (קשת 12), בכלל החלה את דרכה כרקדנית. היא סירבה לוותר על הבמה והחליטה לנסות משחק, "מקסימום נצליח". פרייפלד מספרת על החלטות אמיצות שקיבלה, הילדות בבאר שבע, ההורים שהכריחו ללמוד בלט ועל המלחמה באוקראינה, שם נולדה. ראיון

לנה פרייפלד (34) למדה בלט מגיל חמש ובבגרותה רקדה בלהקת המחול המצליחה "קמע", בבית הספר "בת דור" שבבאר שבע. למרות שעסקה הרבה בתחום הריקוד, היא הייתה בטוחה שיישאר כתחביב: "לא חשבתי שאני מספיק טובה כדי להיות רקדנית מקצועית. אמרתי אני אתגייס, אעשה צבא, אחרי זה פסיכומטרי, כמו כולם". אלא שבגיל 21 נסעה ל'פסטיבל מחול כרמיאל' והחליטה אחרת: "ראיתי את 'בת שבע' ופשוט ישבתי ובכיתי. בדיוק סיימתי פסיכומטרי, קיבלתי 690 כזה, אמא שלי הייתה מאושרת. אחרי הפסטיבל אמרתי לה, 'תקשיבי, אני הולכת לרקוד' והיא אמרה 'את מחורפנת לגמרי'".

מה ראית בהופעה שהביא אותך להחלטה?

"זה היה מופע מחול, אני אפילו לא זוכרת איזה. זה לא הריקוד עצמו, אלא המעמד של לעמוד על במה ולרקוד. זה היה נראה הדבר הכי יפה בעולם, גוף שזז, במה, תאורה, קהל. הצלחתי להרגיש את ההתרגשות שאני מרגישה היום על במה, זה הופך את הבטן. הבנתי שאין מצב שלא ארגיש את התחושה הזו יותר, אני רוצה להרגיש אותה כל יום".

"אני יוצאת מנקודת הנחה שכל דבר שאעשה לא יהיה טוב כמו 'חזרות'": נועה קולר בראיון
"ריקוד האש": מבט אמיץ לנפש האנושית
"פמיניסטיות צריכות ללמוד לבשל, כי עם כל הכבוד לאידיאולוגיה אנחנו עדיין רעבים": ראיון עם יוצר התוכן עידו קנר

ההחלטה של פרייפלד הטרידה את אמה, שרצתה שתהיה רופאה או לפחות שתעשה תואר. "את אמא שלי זה מאוד אכזב. מנגד, אבא שלי קצת כמוני. במקצוע שלו הוא רופא מרדים, אבל הוא לא נהנה מזה. היום הוא עבר למדע, שעל פניו זה פחות כסף, אבל הוא הלך עם התשוקה שלו. הוא מאוד הבין אותי ואמא שלי מאוד דאגה איך ארוויח כסף, אם אקבל תפקידים".

הבחירה שלך השפיעה על מערכת היחסים ביניכן?

"קצת. הייתי חוזרת הביתה אחרי שכל היום הייתי בלהקה ואז הולכת ללמד והייתי באה גמורה. אמא שלי הייתה מאוד מוטרדת וזה יצר אנטי של 'תפסיקי להציק לי'. עד שהראיתי לה שאני מצליחה להתקיים מזה, היה לה מאוד קשה לשחרר. היא עדיין אומרת לי לפעמים שאני משוגעת, אבל היא רואה את התוצאות אז אין לה מה להתווכח איתי. היא חושבת שיכולתי להיות רופאה או פיזיותרפיסטית מצוינת. יכול להיות, אבל זה לא מה שעושה לי חשק לקום בבוקר".

"הייתי מתחבאת בשירותים"

רצית ללמוד בלט בתור ילדה?

"ממש לא רציתי, שנאתי את זה, אבל ההורים שלי לא נתנו לי להפסיק. כשהייתי קטנה, היינו בחדר הלבשה, מתארגנות ואז הולכות לשיעור. הייתי מתחבאת בשירותים ויושבת שם עד שהבנות היו יוצאות, ואז הייתי יוצאת החוצה".

למה שלחו אותך ללמוד דווקא בלט?

"אני רוצה להגיד איזה משהו רוסי, אבל זה לא באמת, כל העולם ככה. כמו שלתינוקות מנגנים 'בייבי מוצרט', כי אומרים שזה מפתח משהו במוח, אז כשילד עוסק בנגינה או בבלט, אלו דברים שמפתחים. כשאמרתי לאמא שלי שאני רוצה להיות רקדנית, היא אמרה לי 'שלחתי אותך לבלט כדי שתהיה לך יציבה, כי זה טוב לגוף'".

היום את מעריכה את העקשנות שלהם?

"כל כך. היום כשאני מלמדת בלט אני רואה איך הורים אומרים 'הילד לא מתחבר, אנחנו נותנים לו לבחור לבד' ומוציאים אותו מהחוג. אצלנו לא היה דבר כזה – את תלכי לבלט. כילדה, אני מניחה שלא אהבתי בלט כי אולי לא ממש הצלחתי, והם התעקשו. כדי להצליח במשהו, צריך תהליך וצריך ללמוד את המקצוע כדי לדעת אם אתה אוהב אותו או לא. בדיעבד, אני מאוד מודה להורים שלי".

אישה עם שיער בהיר, לבושה שחור, מסתכלת למצלמה עם פה מעט פתוח. רואים רק את פלג גופה העליון, בעיקר את הפנים
ותודה להוריי, שהכריחוני ללמוד בלט. לנה פיירפלד | צילום: אור דנון

פרייפלד הוכיחה במהלך הקריירה שלה שהיא יודעת מהו תהליך עבודה ותמיד ניצלה הזדמנויות לדחוף את עצמה. לאחר שירותה הצבאי כמדריכת כושר גופני במחנה רמון התקבלה ללהקת המחול "קמע" של "בת דור" והייתה הסולנית שלה. "בשנה הראשונה לקחו אותי כמתלמדת, שזה היה מאוד מבאס כי גדלתי ב'בת דור' וידעתי את התפקידים של כולם. בתור מתלמד אתה אמור לדעת, אבל ידעתי אותם ברמה שכשאחת הרקדניות נפצעה, התקשרו אליי ועשיתי את ההצגה וכשהיא הייתה צריכה לטוס קפצתי לכל הראנים במקומה. לאט לאט השתחלתי. היה תפקיד קצת דרמטי ומשחקי שחשבו שיתאים לי והתחלתי לגנוב עוד משהו ועוד אחד, עד שלא השארתי להם ברירה", היא צוחקת.

"הרגשתי גזענות, אבל לחמתי את מקומי"

לנה נולדה בעיר לבוב שבאוקראינה, בת יחידה להורים שעבדו בזמנו בקייב. כשהייתה בת שלוש הם עלו לארץ, הישר לבאר שבע בה גדלה, וכיום היא מתגוררת ביפו. "גדלתי בתור ישראלית לכל דבר ולא רק ישראלית, גם דרומית גאה. יפו קצת פחות תל-אביבית פלצנית, אבל אני מתה על באר שבע, אני מתה על הדרום. יש איזה רוגע, שקט, פשטות כיפית כזו".

בתור ילדה, הרגשת אחרת מהסביבה?

"הרבה מאנשי העדה הרוסית לוקחים את הילדים שלהם לגנים ולבתי ספר רוסים שמדברים איתם רק רוסית, שיש רק חברים רוסים. ההורים שלי התעקשו שאהיה כמו כולם, שלא אהיה שונה מהסביבה שלי. הייתי מאוד פעילה חברתית בבית הספר, דאגתי ליצור קשרים, חברויות. כן הרגשתי גזענות, כן היה שוני. ילדים הם עם אכזר, אז ברור שהיו ריבים ושמעתי 'רוסיה מסריחה', המשפט האהוב על כולם. אבל לחמתי על מקומי במרפקים. לא נתתי להם להשפיל אותי".

את מרגישה פער בין המנטליות שלך לשל ההורים שלך?

"ההורים שלי אנשים גמישים. אין להם את ההתקבעות על מה היה 'שם'. הם השתנו עם החיים, הסיטואציה השתנתה, הם ממש השתלבו. אבל יש מבטא שאוטומטית מבדיל אותם ובבית נשמרו ערכים ומנטליות אחרת. אני מאוד אוהבת ומאמינה בזה כדרך חיים. עשינו איזשהו מיקס שאנחנו אוהבים".

כיום מתקיימת מלחמה בין רוסיה לאוקראינה, כשלבוב וקייב הן בין הערים הנמצאות תחת אש. לפני המלחמה פרייפלד נהגה לבקר בארץ הולדתה כמעט בכל שנה וכיום נמצאת בקשר קרוב עם משפחתה שנמצאת שם. "יש לי שם משפחה שעוברת את מה שאנחנו עברנו כשירו עלינו טילים בארץ, רק שאין להם את הצבא שלנו ואת והיתרונות שיש למדינת ישראל. זה קשה מאוד, הם עוברים תקופה נוראית. חלק מהמשפחה שלי כבר עשו עלייה, אבל יש חלק שנשארו שם. הם אומרים 'אנחנו לא רוצים לעזוב רק כי פוטין החליט שצריך'. זה לא פשוט לקפל את כל החיים שלך, לזרוק אותם לפח ולעבור לארץ חדשה. המצב שם עם הפליטים, אנשים שחיים בתחנות מטרו ואלפי נשים וילדים שנשארו בלי בית ובלי הורים, זה קשוח מאוד".

פעם רקדנית, תמיד רקדנית. לנה פיירפלד בקליפ של איתי פרל | מתוך YouTube

.

"מה עושים כדי להישאר על במה?"

ההחלטה לעסוק בריקוד כמקצוע לא הייתה היחידה בקריירה של פרייפלד. בגיל 28 החליטה לבדוק את תחום המשחק והתקבלה לבית הספר "יורם לוינשטיין". בשנה השלישית ללימודיה, קיבלה תפקיד ראשי בהצגה "העבד" (יצחק בשביס זינגר) בתיאטרון "הגשר" ומאז שיחקה בהצגות נוספות בתפקידים מגוונים ומרכזיים.

למה עברת לתחום המשחק?

"היה לי מנוי לתיאטרון באר שבע ותמיד הלכתי לצפות בהצגות. ב"גודמן" (בית ספר למשחק בבאר שבע, ל.א) עשו הצגת ילדים שביים יאיר שרמן. שם היינו רקדנים עם תפקיד קטן והביאו שני שחקנים לתפקידים ממש גדולים וזה הגניב אותי. שנה אחרי עשו עוד הצגה, היה תפקיד לאישה ונתנו אותו לי. פעם יאיר התבדח ואמר 'פתאום אני אשמע שאת הולכת ללמוד משחק' והתחלתי להשתעשע עם הרעיון ברצינות. אמרתי 'בואי נבדוק, והלכתי לאודישן ב'יורם לוינשטיין'".

הגישה הזו של "מקסימום נצליח", היא מגננה?

"זו לגמרי הייתה מגננה. מחשש שאם לא היה מספיק טובה או שלא יבחרו בי, יש סיכוי שלא אצליח, רוב הסיכויים שלא. אז בסדר, אני אשאר בבאר שבע, אהיה מורה לריקוד. אני גם מאוד מאמינה בקארמה ובמזל, ובהשגחה עליונה. התקבלתי ליורם ואמרתי 'מישהו למעלה אמר לי שזה הנתיב'".

את מרוצה היום מההחלטה?

"אני ריאלית. גם בנקודת ההתחלה הגוף שלי לא היה כזה גמיש והסתמכתי על יכולות הפרפורמנס שלי. אני בת 34 ואני לא חושבת שהייתי שורדת את האינטנסיביות. זו אחת הבחירות הכי אמיצות וחכמות שלי. ידעתי שאשאר על במה ושאלתי, 'מה עושים כדי להישאר על במה?' אז אמרתי, 'אוקיי, אהיה שחקנית".

פרייפלד מתגעגעת לריקוד, ממשיכה לעסוק בו ולפעמים אף משלבת אותו עם המשחק. "אני לוקחת שיעורים, מלמדת בלט ומשתמשת בגוף שלי בהצגות כשאני יכולה. עכשיו עשיתי הצגה חדשה שנקראת 'אונייגין: הערות שוליים' (אלכסנדר פושקין) והכנסתי בה מלא פיזיות. אני עושה מלא דברים עם הגוף, מטפסת שם על רהיטים, אני קוף".

מקסימום נצליח. לנה פיירפלד בהצגה שהועלתה בסטודיו למשחק "יורם לוינשטיין" | מתוך YouTube

התפקיד שקיבלה ב"העבד", בתחילת דרכה בעולם במשחק, התאים למראה החיצוני שלה ככפפה ליד. "באותה השנה החליטו לעשות הפקה שהתאימה לי בול. התפקיד של ונדה, מישהי פולנייה, שיש לה מראה גרמני-פולני, זה פשוט התחבר". למרות זאת, ישנם תפקידים שפרייפלד מספרת שהיא לא יכולה לגלם. "היו תפקידים שאמרו 'היא לא יכולה לעשות את האודישן, היא לא נראית'. זה מבאס, כי אני מרגישה שאני יכולה לשחק כמו מגי אזרזר, אבל במראה שלי אני לא. יש פער בין איך שאני נראית, מאוד אירופאית, לבין איך שאני מרגישה, הכי ישראלית, הכי שכונה. אני חושבת שפה הדיסוננס".

 קיבלת ביקורות על תפקידים ששיחקת?

"בינתיים קיבלתי רק ביקורות טובות, אבל אני זוכרת שקראתי ביקורת על 'העבד'. כתבו שבהתחלה רואים את הפער בין זה שאני שחקנית צעירה לבין סשה דמידוב, שהוא כבר שחקן גדול ואחרי זה הכל מתחבר. את אומרת לעצמך 'בסדר, זו ביקורת אחת והיא גם טובה', אבל יש משהו כבד בלב. באותו היום לא הצלחתי להתרכז בכלום, רק חשבתי על המשפט הזה".

לנה VS אנה

במת התיאטרון מוכרת לה שנים, אך לאחרונה פרייפלד פרצה בתפקיד ראשי וראשון על מסך הטלוויזיה, בעונה השלישית של הסדרה המצליחה "כפולים" (קשת 12). "זה היה נורא מלחיץ כי זה פריים טיים וזה תפקיד גדול. המלהקת, הילה יובל, והבמאי, עודד רז, לקחו הימור. את יכולה לעשות אודישן ממש טוב, אבל בזמן אמת צריך לסמוך עלייך שתדעי לבנות תפקיד מורכב עם מהלך והתפתחות. ממש עבדתי ובניתי תפקיד, היה לי כל כך כיף". פרייפלד גילמה את אנה יודובסקי, אם לילד עם לקות ראייה שזקוק לניתוח יקר, מזכירה בחברת הייטק וחשודה בביצוע פיגוע כימי.

מצאת דמיון בינכן?

"כן. היא מחוברת לקרקע, היא לוחמת. אם היא צריכה משהו, לא משנה מה- אז הולכים ללמוד משחק בגיל 28? יאללה. הולכים להשיג 400 מיליון ₪ לניתוח? יאללה, ומה שצריך צריך. אנה מאוד ריגשה אותי. אני לא אמא, אבל כל כך ריגש אותי לראות ילד עם נכות ואמא שאם אפשר הייתה תורמת איברים, מקיזה דם, מתה למענו. ומשם נפתח הרצון לעשות את האישה הזו גדולה מהחיים ולתת לה כבוד על המסך".

עד כמה משחק מול מצלמה שונה ממשחק על במה?

"כשאת יוצאת להצגה, זה נוסע ומה שקורה קורה, מגיעים לאנשהו ואי אפשר לתקן. במצלמה, עוצרים אותך, מתקנים, מכוונים. על במה אני מאוד אוהבת את האדרנלין, את ההתרגשות של ריצת מרתון. לעבוד על תפקיד בטלוויזיה זה לפענח ולמצוא וכל פעם לשנות משהו".

תמונה בגווני אפור, גבר ואישה שכובים לבושים בגדים, הוא משעין את הראש על היד ומחבק אותה, היא משעינה את הראש על החזה שלו ושמה את ידה על החזה שלו
מחפשת תמיד לאתגר את עצמה. פיירפלד ב"העבד" עם סשה דימידוב | צילום: Isaiah Fainberg

פרייפלד חושבת שכישרון הוא רק חלק מהעבודה ומאמינה שהוא צריך להיות מגובה בהתפתחות תמידית. "אי אפשר לעשות תפקיד אחד וזהו, לומר שאני שחקנית טובה, תמיד צריך להתפתח, להמשיך לחפש, לאתגר את עצמך". אחרי התפקיד ב"כפולים", היא שואפת לתפקידים נוספים על המסך ואכן, בימים אלה היא מצטלמת לסדרה חדשה בשם "אלף", שתשודר ב-Yes. "היא מבוססת על סיפור אמיתי, על משהו שקרה פה במדינה וזה מדהים. אני משחקת שם דמות גדולה ומשמעותית לפענוח של הסיפור".

פרייפלד אוהבת את כל הסרטים שמריל סטריפ משחקת בהם. "היא אישה מבריקה, השראה, היא מה שאני אוהבת בשחקנית. היא משתנה, וירטואוזית ברמות". המאכל האהוב עליה הוא פסטה ברוטב אדום. "ברוטב עגבניות של 'פריניר', של הילדים". וכיום, נמצאת בזוגיות וחושבת על ילדים, "השעון שלי מתקתק".

מה היעד הבא?

"לשחק בתעשייה גדולה יותר, בהפקות בחו"ל. הייתי רוצה לשחק תפקיד של אנשים אמיתיים, בשוליים, שלא שומעים אותם ושאפשר להשמיע את הקול שלהם. לחשוף דברים של אנשים שאף אחד לא רואה, להביא סיפורים".


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות

כתיבת תגובה