לאחרונה סיימתי לראות את העונה הראשונה של הסדרה החדשה של נטפליקס "חינוך מיני" (Sex Education). האמת, לקח לי זמן להתחיל לצפות בה, למרות שמסביב שמעתי לא מעט ביקורות משבחות מאנשים שראו, התלהבו והמליצו. ועדיין הייתה לי הרגשה שמדובר בעוד תוצר סתמי במקרה הטוב ומיותר במקרה הרע, מפס הייצור של נטפליקס: שוב סדרת נעורים עם קאסט של השחקנים היפים והנכונים, כאלה שיצאו מקטלוג של "מעריב לנוער" (הגרסה הבריטית). קצת סקס, קצת מסיבות וכמובן דילמות מהחיים הכה המייסרים של נערים מתבגרים. סטייל "בוורלי הילס 902010", "אחת שיודעת" או "מגרש ביתי". אבל, אחרי בינג' שנמשך יומיים בקושי, אני מודה ומתוודה שטעיתי. "חינוך מיני" היא לא רק סדרה חמודה ושנונה, אלא גם (ובעיקר) משחקת תפקיד חשוב בטיפול ובהתייחסות לנושא של בני נוער וחינוך מיני ואפילו חינוך בכלל.
סיפור המסגרת חמוד אך בנאלי, העלילה לא מסובכת או מסתבכת יותר מדי ונשארת פחות או יותר בקו מסוים: אוטיס (אסא באטרפילד הנהדר) הוא נער ביישן, רגיש ומקסים, שסובל מתסביכי גוף ומיניות. אמא שלו (ג'יליאן אנדרסון) היא מטפלת מינית או אם תרצו, גורו לענייני סקס ויחסים. הסיפור מתחיל כשמייב (אמה מאקי) נערה קשוחה, פמיניסטית ומגניבה ביותר, שמה לב ליכולת המופלאה של אוטיס לייעץ בכל מה שקשור למיניות, זוגיות ובעיקר לסקס. כנראה שהתפוח באמת לא נופל רחוק מהעץ (גם אם לתפוח יש בעיות רציניות עם המיניות של עצמו). מייב מזהה את הפוטנציאל הכלכלי – כמעט כל מי שנמצא בתיכון חווה בעיות שבינו לבינה, שבינו לבינו – והעסקים פורחים.
פלוס רציני של הסדרה הוא הליהוק הנהדר של הדמויות: באטרפילד פשוט כובש בגמלוניות ובמוזרות המקסימה שלו. ג'יליאן אנדרסון לוקחת את דמות האמא כמה רמות מעל, ובתור מי שזוכרת אותה (בקושי) מ"תיקים באפלה", מדובר בקאמבק מבריק למסך הטלוויזיה. עוד ליהוק שעושה רק טוב לסדרה הוא הדמות של אריק (נקוטי גאטווה), בתפקיד החבר הכי טוב של אוטיס: הוא מצחיק, רגיש וקשוב, והוא כנראה היחיד מכולם שבטוח בזהות המינית ובמי שהוא, למרות שרוב הזמן הסביבה שלו לא בדיוק תומכת.
השחקנים לא יצאו מקטלוג והם לגמרי לא רשימה של היפים והנכונים, ואולי להפך. הדמויות של "חינוך מיני" מתאימות את עצמן, אולי בצורה הכי טובה שאפשר לצפות מסדרת נעורים, למציאות של הצופים המתבגרים בבית. הבעיות מוכרות ואמתיות, אין פילטרים ואין ניסיון להסתיר את הבעיות שכביכול אסור לדבר עליהן, או דברים שאולי לא מצטלמים הכי טוב אבל קורים לכולם. אף דמות בסדרה לא מושלמת ולא קרובה להיות, וכנראה שבדיוק בגלל זה כל כך קל לאהוב ולהתחבר אליה. ולא, לא צריך להיות בן 16 כדי ליהנות ממנה.
"חינוך מיני" מצטרפת ל"פה גדול" בכל מה שנוגע לטיפול בסקס ומתבגרים, היא אולי קצת פחות מצחיקה וקצת פחות גרפית (בכל זאת הדמויות כאן לא מצוירות). יש בה רגעים אינטימיים, מביכים, בין נערים ונערות ונערים ונערים, שאומרים שסקס בגיל ההתבגרות יכול להיות מביך ומוזר, וזה בסדר וכולם עוברים את זה. שסקס לא צריך להיראות כמו סצינה מסרט פורנו, ובעיקר שכמעט לאף אחד אין שמץ של מושג מה הוא עושה. לדוגמה: נערה שבטוחה שהיא חייבת לאבד את הבתולין לפני שנגמר התיכון, ומציעה לכל מי שרק אפשר לשכב איתה. או הבחורה שאין לה מושג קלוש לגבי מה היא רוצה או מה עושה לה טוב, מהסיבה הפשוטה שאף אחד מעולם לא שאל אותה. אז היא עושה הכל כדי להיראות סקסית ואטרקטיבית (וכאן אפשר לפתוח דיון שלם על הנזקים של תעשיית הפורנו) בעיני הנער ששוכב מתחתיה, שנראה כאילו מישהו הכריח אותו להיות שם. מה שמוביל לדמות (הנער)הגבר-גבר, הקשוח שמתנהג כמו דושבג רציני רק כי זה מה שהוא חושב שכולם מצפים ממנו. אין אינטימיות, אין הקשבה וזה בעיקר לא סקס.
בשמונה פרקים (ובתקווה לעונה 2) הסדרה מציגה חינוך מיני אמיתי, כזה שרצוי שמתבגרים ומתבגרות ילמדו – כי אחרי הכל אנחנו ב-2019 ולא בשנות ה-80. העולם משתנה ושיעורי חינוך מיני שהיו רלוונטיים לפני עשרות שנים, פשוט לא מתקרבים למציאות, וככה הם גם הופכים לחסרי משמעות. השמרנים בטח יגידו אוי ואבוי, ושתכנים מיניים כאלה לא צריכים להיות בטלוויזיה. אבל פה בדיוק הטעות: איברי המין החשופים, הסקס וצילומים גרפיים של אוננות הם לא העניין המרכזי, והם משרתים מטרה חשובה יותר מסתם עירום. "חינוך מיני" משחקת על הנוסחה המוכרת שככל שמדחיקים משהו ולא מדברים עליו, ככה הוא הופך להיות, בלי סיבה אמיתית, לטאבו. מה שהופך את ההתייחסות אליו לשגויה וקצת מיושנת, ובמקרה הזה זה יוצר בעיקר נזק. הסדרה מצליחה לגעת בצורה מדויקת גם בנושאים חשובים לא פחות, כמו שיימינג, בריונות, הומופוביה ושלל תסביכי אישיות, דימוי גוף וזהות.
המבטא אולי בריטי, אבל "חינוך מיני" לא חפה מניואנסים וקלישאות מעייפות שאופייניות לסדרות נעורים אמריקאיות (נשף התיכון, הסקול דאנס, שחייב תמיד להיגמר בפיצוץ ודרמה גדולה). גם נרטיבים בנאליים כמו הבחורה שמתאהבת בבחור שהיה מאוהב בה כל הזמן, והבריון ההומופוב שמתגלה כרגיש ופגיע (מלבד טוויסט מעניין בפרק האחרון). אבל זה כנראה החיסרון היחידי שלה, שלגמרי לא מונע ממנה להיות פשוט סדרה נכונה וטובה, ובעיקר לא סתמית.
