יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה 2022

נרות עגולים דולקים אחד אחרי השני בצורת חצי עיגול על רקע שחור
"אורות הזיכרון יוסיפו לדלוק תמיד"|מעיין מרציאנו|קרדיט תמונה: קאנבה
שתפו

תמונה בשחור לבן של מדרגות וקברים בהר הרצל, ודגל ישראל בצבע ליד אחד הקברים
אילוסטרציה

זיכרון/ אורי לוי
זיכרון, ועוד זיכרון. רפי, (של אבא), דניאל פומרנץ (שלא הכרתי), שם בעיתון, נצר אחרון. רגע חם בצהרים ליד קבר, אנשים הולכים לאט.
״ה׳ לוקח את הטובים״ כשאנחנו הולכים מכאן רואים שהיינו טובים. אם נלך לקרב נראה שהיה משהו שהיה חשוב לנו, חשוב לנו יותר מהגוף שלנו. לכן הלכנו לקרב. בעולם של אידיאלים מתמוססים, כמו סוכר בתה ששכחו להרתיח בשבילו את המים, מתמוססים במין עליבות כזאת, אנחנו חיים. יש אנשים שאומרים למרות הכל, הפעם אני מוכן למות, והם יכלו לסגת, ללכת אחורה.
״אלימות משני הצדדים״, האם אנחנו בוחרים באלימות? לא נראה לי. לא בדרך כלל. אנחנו הולכים להילחם כי אנחנו יודעים שאין מישהו אחר. אין מישהו אחר שיאייש את העמדה ששומרת על היישוב האזרחי שבקרבת מקום. הולכים כי גם בברלין יהיו שיזכירו לנו שאין לנו ארץ אחרת, לאו דווקא מחיבה, אלא מחוסר ברירה. יש אנשים שרוצים להוציא דרכון זר וללכת מפה. בזמן הזה שאנחנו פה הולכים על פני האדמה, יש משהו שחשוב לנו למות בשבילו? יש אנשים שכן היה חשוב להם, ועליהם אנחנו נעצבים היום.
החלום הציוני מתפרק כמו סוכר בתה ששכחו לחמם בשבילו את המים, ויש נערים שברגע האמת, בוחרים לצאת לדרך, לעמוד על המשמר, בעבור הילד מהישוב ליד.
יהי רצון שלא נצטרך לכך יותר, שילדים משני צידי המתרס יהיו בטוחים תמיד, שבצד הזה של הגדר נעשה חיים שישמשו דוגמא לכל העולם. שלא יהיה בשביל מה למות. יש אנשים שמנציחים קלישאות בגופם.
״חבל על דאבדין ולא משתכחין״.

יום הזיכרון/ דביר חור חוני
אני יושב וחושב על היום הזה, יום הזיכרון
הרבה פעמים נדמה לי שזיכרון זה מין מבט מהצד, מין משהו כזה כמו "היי, נזכרתי".

היום הזה הוא כ"כ הרבה יותר חזק, כ"כ הרבה יותר כואב
שורף את הבטן, ועוצמתי.
מה זה זיכרון?
מה מסתתר מבעד לביטוי הזה?

יש פה זיכרון מסוג אחר, זיכרון שמטרתו להנכיח את העבר בהווה.
הזיכרון הזה מזכיר לך שדפיקות הלב שלך הן בזכותו. היום הזה בא לומר לך היי נשמה, אתה נושם.
אז תזכור, בזכותי. בזכות כל מה שהייתי
וכל מי שאני.

ואני מוסיף לחשוב, מה זו המילה הזאת חלל
איך אפשר לקרוא 'חלל' לדבר כ"כ קיים?

קיים בדמעות, קיים באוויר שבין חוד המזלג, קיים בביס של הסנדוויץ' בבוקר, קיים בחיוך, קיים בלכלוך שזרוק פה באדמת הרחוב, קיים בצליל, ברוח שברשרוש הדגל, קיים באוויר, במים, באש, באדמה.
אדמה
אדמה.

ואז אני מכריז
"מי שעומד מלפני מאחורי מצדדי, בתוך ורידיי, עורקיי, בין כליותיי ובאוויר שבריאותיי הוא העומד"
והוא עומד והוא קיים

כן, קיים! כן,
 עומד!

האדם עוצר מלכת/ אנונימי
האדם עוצר מלכת. כולם עומדים בדממה זקופים, מרכינים ראש, מכבדים? בוחרים? מבינים? אך העולם ממשיך, הוא אינו לוקח חלק במשחק הזה. הציפורים ממשיכות לצייץ. שומעים אותן מבעד לצליל המצטלצל באוזני. מוסיפות איזו רכות לרגע הנוקב. הן לא שואלות שאלות, הן לא כועסות ונוקמות באדם שמצמצם את מרחב מחייתם בכל יומו ויומו. הן שרות באהבה – נותנות פייט עדין לצפירה החודרת של הפחד. ניתן לבחור באהבה – בכל רגע. ניתן לבחור לשמוע את ציוץ הציפורים מבעד לזעקת הפחד הנכפת. אולי זה הדבר הגדול ביותר שהצפירה יכולה ללמד אותנו. מעין תרגול לשמוע מעבר, לבחור במה להתמקד, להעביר את תשומת הלב לדבר שמאחורי הקלעים כשהפחד נכפה עלינו. למצוא את האהבה מאחורי כל פינה של ייאוש ופחד.

צפירה ראשונה/ עומר עצמון

זאת הצפירה הראשונה שלה,
לא באמת ראשונה
אבל הכי ראשונה שיש
וקולה חד ושורף וחותך וגועש
בוער בעורקים ומכריח
לעצום עיניים ולהריח
את הריח שלו כשחזר הביתה
בפעם האחרונה.
ובתמונה,
שעוד מונחת בפינה
היא מביטה כל יום רק בכדי
לראות עצמה משתקפת ולרגע
נדמה לה כאילו הם שוב
הם
עכשיו זאת רק היא.

בחזרה לצפירה
זאת הצפירה הראשונה שלה
לא באמת ראשונה
אבל הכי ראשונה שיש
יום הזיכרון?
תנו לה יום אחד לשכוח


שתפו

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר.