יולי

שתפו

פרס ספיר ליצירה צעירה הוא יוזמה של פרופ' נורית גרץ, ראש המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. מאות סיפורים נשלחו גם השנה לתחרות, מתוכם עלו חמישה לשלב הגמר. טקס חלוקת הפרסים וההכרזה על הסיפור הזוכה ייערך ב-25.11 בנסיך הקטן בתל-אביב

בוקר אחד התעוררתי כשהלב שלי גדוש בספרד. לא חשבתי עליה לפני, וסירבתי להיענות עד שאבין מדוע בדיוק הגיעה אלי. כשספינה מרכיבה עצמה בבקבוק, היא מחברת חלק אחד בכל פעם, ואם ארץ שלמה התיישבה בבית החזה שלי, ודאי היו לכך רמזים. ההשערות שלי התאימו לעולם קטן ושטוח יותר. אולי חצי-אמת ששמעתי על ספרד, שלחה מרגלים לכל תא בגוף שלי, וחודשים ארוכים התנהל מאבק סמוי ביני לביניהם, עד שהבוקר הם סוף-סוף ניצחו. אולי לפני שנים אבי נסע לשם והתאהב, וזיכרון הבחורה שאהב נטבע בו עד כדי כך שהועבר אלי בירושה. אולי הבוקר התעוררתי ליום בו האהובה הישנה מתה והגינות קדומה קוראת לי לטוס ולבכות על קברה של מי שיכלה להיות אמי.

את כל הניחושים התירו עובדות יבשות או שיחות טלפון, ובנתיים המרחק ביני לבין ספרד צפצף באוזניי. לילה אחד לא הצלחתי לישון ויצאתי החוצה. השמש עדיין לא זרחה אבל ראשוני העובדים יצאו לעמוד בתחנת האוטובוס. האוויר היה צלול והם היו רעננים כמו שורה של כלי שח. יכולתי להריח את הבשמים שלהם מצדו השני של הכביש, ולרגע היה נדמה שהאוטובוס לא יגיע לעולם. באותו רגע הבנתי שספרד הזדקפה בי כפי שגיל מסוים מעורר בילדים גובה ושיער פנים, מתוקפם של דברים גדולים שאי אפשר לתפוס. שנים הרגשתי איך העיר שגדלתי בה שוקעת בנשמתי, ועכשיו היא כנראה עומדת להגיע לקרקעית. זו היתה קריאה אחרונה לצאת, ואם לא אנצל אותה אמות במקום שבו נולדתי.
כמה ימים אחר כך נחתי בנמל התעופה ובקשתי מנהג מונית לקחת אותי לאחד המלונות הזולים שיושבים על חוף הים, שומות מגושמות ומכוערות.

כשהגעתי שכבתי על החוף בעיניים עצומות והנחתי לספרד להתגנב אלי. אחרי כמה שעות ידעתי עליה מספיק כדי לא לחזור. ידעתי שצירופי המקרים שם יקשרו לטובת כל מי שכוונותיו טהורות. ידעתי שמי שישמע ספרדית חודש ימים לא יזכור את שם הנעורים של אמו. אחרי שנה הוא לא יזכור גם את צבע העיניים שלה. ניסיתי להיזכר באנשים והרגלים שהשארתי מאחור, אבל אם ניסיתי לפרוט את הרושם העמום לשם או לכתובת הוא התפורר. ידעתי רק את ההווה, ובהווה שכבתי על חול והנחתי לספרדית להשכיח ממני הכל.

כמעט שבוע שכבתי על החוף עד שהחשיך ואז הייתי קמה, מתרחצת במים רותחים ויורדת לתפוס מונית. מכל נהג ביקשתי לקחת אותי לאכול במלון היקר ביותר בעיר. אף פעם לא אכלתי באותו מקום פעמיים. באותה שנה עבדתי כל יום כדי לקנות מכונית חדשה. כשחסכתי מספיק המשכתי לנסוע ברכבות ובכסף למכונית משחתי את עצמי בתענוגות של מעמד הביניים. שתיתי רק קוקה-קולה וקניתי כל דבר שנראה לי יפה. נהגי מוניות רגישים לסודות מהסוג הזה, כפי שחתולים הם הראשונים להרגיש רעידות אדמה, וכדי לחמוק משאלות העמדתי פנים שאני יורשת צעירה, ושיש לי בעלות רוחנית מסוימת על השפע שהקיף אותנו. למלון האחרון הגעתי בעשר וחצי בערב יום שני בעיצומו של יולי, כך נכתב על לוח בכניסה.

זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי את התאריך, ולמרות שעברו רק כמה ימים משהו בו נראה לי גס באופן שלא יכולתי לסבול. בספרד הזמן היה כמו דג שמן שפרפר מתחת לקליפת כדור הארץ, והיומרה לנעוץ בו מזלג של חודשים וימים נראתה לי מגוחכת. עדיין היה יום שני בעיצומו של יולי ושום דבר שעשיתי לא הצליח להשכיח אותו מזכרוני. אכלתי שלוש מנות שיכלו להרדים מלכים, אבל הניסיונות לאבד את התאריך עוררו אותי. ידעתי שהוא ימשיך לנקר את כל מה שאהבתי בספרד ואז אאלץ לעזוב ולטוס בחזרה. אם אחזור הנה שוב אהיה תיירת, הד של העיר שגדלתי בה ולא יותר. המחשבה על כך גרמה לי לצאת מהמלון הממוזג ולהתפלל שהלחות תחנוק אותי. רציתי לעשות משהו שיקשור אותי הנה, משהו שלתאריך אין נגיעה בו. התחלתי להתיר את פקעת הרחובות המנומנמים שסביב המלון בהליכה מהירה עד שהגעתי לעיר.

חבורות של ילדים עמדו במעגלים ברחבה שכיתרו כמה קיוסקים וחנויות ספורט סגורות. היו שם אולי עשרים חבורות כאלה ונראה שכולם מחכים למשהו. הסתכלתי על מעגל אחד שמנה חמש בנות ושלושה בנים. הם צעקו אחד לשני בשפה שנולדה על שפתיים של אלף זונות. חבורות מהסוג הזה הן מגדלי קלפים, ואם הקלף שבראש יפול המגדל כולו יתמוטט אחריו. אז הילדים האלה יאלצו לעשות משהו אחר עם הזמן שלהם, לתת שיעורים פרטיים לאחיהם הקטנים או לשחק כדורסל. במעגל שהסתכלתי עליו זו היתה ילדה גבוהה שלא הפסיקה לצעוק. קראו לה נייבה ושמה עלה לאוויר לפחות פעם בדקה. אם הילדים האלה היו בני האדם האחרונים בעולם והיה עליהם לבנות את התרבות מההתחלה, המטבעות הראשונים שלהם היו נושאים את הדיוקן שלה.

החלטתי לעמוד שם עד שאבין מה הם אומרים. המדרכה כולה כוסתה בקליפות גרעינים עד שאחד מהם אמר, אם חותכים אשכולית וקושרים חצי מכל צד של היד לכמה שעות היא נשברת בקלות. הוא דיבר בחרדת קודש, כאילו המילים יכולות לשרוף את לשונו. פתאום הבנתי את הצעקות שהגיעו ממעגלים אחרים ואת השריקות של נהגי המכוניות שחרקו ליד. חיכיתי שנייבה תצחק לו, תלעג לו עד שירוץ משם. הוא היה ילד נמוך ויפה, הידיים שלו ודאי עדיין היו רכות, ואני חיכיתי מהצד שטופה בשנאה צודקת. ואז קרה נס. היא הסתכלה עליו ואמרה, באמת? הילד היפה הנהן והיא אמרה, איזה יופי. זו היתה עדינות שלא נתקלתי בה, עדינות שראוי לשמוע רק מתוך קונכייה, ופתאום רציתי לרוץ אליה ולמתוח סביבה כילה.

התקרבתי ואמרתי, זה נכון. היא ענתה באנגלית שנסדקה על שפתיה, אני יודעת. שאלתי איך והיא אמרה, מזהים אמת כששומעים אותה. כולנו שתקנו והנוכחות שלי הלכה והכבידה את האוויר. לפעמים את מגלה את עצמך בלי להתכוון וידעתי שאם הייתי עומדת שם עוד קצת נייבה יכלה לדעת הכל עליי, את שמם של הוריי ומה הביא אותי הנה. הביך אותי לעמוד מולה בביוגרפיה מפוסטרת כל כך, אבל לא היה שום פתרון אחר. ספרד הלכה וחמקה ממני כמו קוביית קרח שנמסה בכף היד. אמרתי, אני צריכה לשבור את היד שלי, אתם יודעים איפה אפשר להשיג אשכולית בשעה כזאת?

הלכנו ברחובות כמו ששמועה עוברת על שפתיים. חצינו סמטאות קטנות ומלוכלכות ובאותם רגעים חלקנו דבר עצום שמעולם לא הרגשתי. אם הייתי מתעוררת באות רגע ומגלה שחלמתי הכל, הייתי שומרת את התחושה הזאת כל היום כמו נר שאסור שיכבה. הלכנו עד שלאט לאט רעש החבורות, שהיו פזורות בכל האזור, שקע. עכשיו הדממה הופרה רק על ידי הצעדים שלנו וניסיתי לדמיין את בני הלוויה שלי קונים נעליים. הם היו בני פחות משמונה-עשרה, הילד היפה שסיפר על האשכולית אפילו פחות מארבע-עשרה. דמיינתי אותם מודדים נעליים חדשות ואז חוזרים הביתה במכונית של ההורים שלהם ולפתע הייתי מוקפת בילדים זרים ברחובות שלא הייתי בהם. פחדתי שייעלמו לבתים שלהם, או שייבהלו מהיד השבורה וישאירו אותי כך באזור שלא עוברות בו מוניות.

הלכנו קרוב לרבע שעה וקבעתי שאם אצטרך ללכת יותר מחמש דקות כל החששות שלי מוצדקים ואז אסתובב וארוץ לכיוון הנגדי. הם יכעסו, ללא ספק, אולי אפילו ינסו להשיג אותי. שאלתי את נייבה מתי נגיע והיא אמרה שהגענו. דברים כאלה לא יכלו לקרות בשום מקום אחר. היא עלתה למעלה וחזרה אחרי חמש דקות. יכולנו לעלות אבל לא כולנו, כי הדירה קטנה אבל יש בה אשכולית. רק ארבעה יכולים להיכנס. אני, כי היד שלי. היא, שהשיגה את הדירה הקטנה שעמדנו להתארח בה. אחר כך היא אמרה שגם הילד היפה שהציע את הרעיון צריך לעלות. בקשר לאדם הרביעי, אמרה, אפשר להתחלף. יש עוד חמישה מאיתנו ולפחות עוד חמש שעות עד שהאשכולית תפעל.

עלינו לדירה, שלושתנו ועוד בחור גבוה. הוא דיבר ברוגע מהסוג שמתיר קשרים. ראשונים נפרמים מתח או עצבים, ואחרי שאמר משהו על השכונה הזאת חזרתי בי מכל פחד מהילדים. אחר כך נפרמו קשרים אחרים, ובקושי הצלחתי להשאיר את עיני פקוחות. בשלב הזה כבר הגענו לדירה ואני ישבתי על ספת יחיד ענקית בזמן שנייבה הלכה למטבח. לא ידעתי למי שייך הבית אבל הכל בו הרגיש כאילו די בתזוזה אחת והוא יקרוס. המדפים יפלו תחת הספרים והשולחנות תחת הספלים והרצפה תחת כולנו. הלכנו בה בעדינות של אחיות שסועדות אדם גוסס. כמה דקות אחרי שהגענו, ובשלב הזה בשיחה עם הבחור ההוא כבר שקעתי בספה ועצמתי עיניים, היא חזרה לסלון וקשרה שני חצאים של אשכולית סביב היד שלי.
עכשיו כבר לא היתה דרך חזרה. ניסיתי להיזכר בדבר הכי כואב שקרה לי ולהכפיל אותו עד שיכבד שבר ביד. הרגשתי לחץ עולה מהגב התחתון כמו שעץ מטפס על בניין. הבחור עם הקול המרגיע נרדם על אחד הכיסאות ונראה שהוא ישן שנת קדושים. גם הילד היפה נרדם על ספה שהיתה שם. אמרתי, שברת משהו פעם? נייבה אמרה שלא. במובן הזה כל שפת הגוף שלה היתה שקר, ואמרתי לה את זה. היא אמרה, למה ציפית?
לא יודעת בדיוק, אבל שהתשובה תהיה כן. היו לך הזדמנויות לשבור את היד?
לא יודעת. אבל אני דומה לאמא שלי ויש לה עצמות חזקות
הרבה אנשים כאן ידועים בעצמות חזקות?
לא.

השעה הראשונה נגמרה והיא העירה את הבחור שישן. הוא קם מהכיסא, התכופף ונתן לי נשיקה על היד. הוא אמר, לאחר כך, ויצא. אחריו נכנסה בלונדינית. היא מעדה על הספה ושתיהן התחילו לצחוק. לפתע החדר התמלא בתחושה שהכל יכול לקרות. גפרורים יכלו להידלק על משקופים וסוליות של נעליים. הן דיברו ביניהן בספרדית. הייתי דרוכה לספוג כל פרט שיסגירו. מי מחכה להן בסוף הלילה ומה הן הולכות לעשות מחר, בעוד שבוע, בעוד שנה. הן לא אמרו שום דבר מהסוג הזה או שהצפינו אותו היטב בשיחת חולין. הרגשתי איך היד שלי הולכת ונרדמת וידעתי שאם אמשיך לחשוב עליה, החינוך הבריא שקיבלתי יעלה לתבוע את שלו, והיד היתה שלו לפחות כפי שהיתה שלי.

ידעתי שאם אמשיך להסתכל על האשכולית אני אקרע את הקשר ואצא משם, ועד מחר בשעה הזאת ספרד תחמוק ממני לחלוטין. ביקשתי שילמדו אותי ספרדית כדי לחשוב על משהו אחר. אמרתי שאני מבינה אבל לא מצליחה לדבר. הבלונדינית אמרה מילים וביקשה שאחזור אחריה. נוצ'ה. בלאנקו. אורו. למילים האלה היתה תהודה ואמרתי אותן לאט, כאילו היו כפות של מרק חם, וציננתי את נשימתי בין אחת לאחת. נייבה אמרה, זה לא יעבוד. את צריכה לתת ללב שלך לתקתק על השפתיים. בכל לילה אחר לא הייתי מאמינה לזה אבל עצמתי עיניים וכשפקחתי אותן דיברתי ספרדית. אמרתי, אני מרגישה שאנחנו במושב האחורי של מכונית. הבלונדינית כבר לא היתה שם אלא מישהי שישנה בישיבה. נייבה אמרה, כל הכבוד. בהסכמה אילמת חזרנו לדבר אנגלית. כשניסים מהסוג הזה נענים לך, המעט שאפשר לעשות הוא לנהוג בהם בעדינות.

עצמתי עיניים, וכשפקחתי אותן היד שלי היתה קרה ורדומה לחלוטין. שניים ישנו על הספה ונראה היה שהם נקרשו לתוך הבית. שתקתי כל כך הרבה זמן שכל דבר מחוץ לשתיקה נראה לא אמיתי. הטיסה, המלונות שאכלתי בהם, הילדים האלה שוודאי מכורבלים עכשיו על מכסי מנוע של מכוניות מתחת לבניין. שמעתי את דלת הכניסה נפתחת. מישהו נכנס וצעק, ונייבה ענתה בשקט שלא הגיע אליו. זה נמשך כמה דקות ולבסוף השארנו אותם להתווכח וירדנו למטה. השמש התחילה לזרוח והשמים נצבעו בצבען הדהוי של שמלות להשכרה.

ישבתי על שפת המדרכה. הבוקר גרם לאשכולית להראות מגוחך. פרמתי את הקשר, ליטפתי את היד והתחושה זחלה אליה בחזרה. לא חיכינו מספיק זמן כדי שהיא תשבר. אני אקנה כרטיס טיסה כשאחזור למלון. כולנו האמנו שהלילה הזה ימשך לנצח וכשהבוקר עלה שתקנו במבוכה, כאילו שפיזרנו הבטחות שאיננו יכולים לעמוד בהן ועכשיו מישהו הגיע לתבוע אותן מאיתנו. נייבה ירדה בצעדים גדולים, הסתכלה על היד שלי ואמרה, יופי. היא החזיקה כף כסף ביד אחת והושיטה את היד השניה. שאר הילדים התקבצו סביבנו במעגל. ישבתי על המדרכה והיא עמדה והחזיקה את כף היד שלי. שכן שהיה יורד למטה עכשיו היה יכול לחשוב שזו הצעת נישואין וכל מי ששם, היא, הילדים, כולם מחכים לתשובה. כן או לא. היא הרימה את הכף ואמרה, בשלוש, בסדר?
אחת.
שתיים.
שלוש

שיר ראובן

שתפו

כתיבת תגובה