אפשר לאהוב או לא לאהוב מדע בדיוני, אבל אם יש משהו שמאפיין את רוב ספרי הז'אנר, זה ניסיון להעמיד תשתית אידיאית למציאות בלתי ריאליסטית, ובמילים אחרות – ניסיון להסביר בכלים מדעים הגיוניים מציאות עתידנית. לפעמים זה מתקבל על הדעת, לפעמים קצת פחות. אבל העוגן הזה תמיד ישנו.
הרוקי מורקאמי אינו סופר מדע בדיוני. אפשר לכנות אותו פוסט-סוריאליסט. כמובן, אין כל כך קשר בין הספרות שלו לאנדרה ברטון, לואי אראגון ושאר הסוריאליסטים המכוננים של הספרות, אולי רק כמה טיפות זולגות של השראה. מורקאמי בא מתוך גישה ריאליסטית, מציאותית, ועליה הוא מלביש סממנים בדיוניים-סוריאליסטיים.
לא מתמסר
ההבדל בינו ובין סופר מדע בדיוניי טיפוסי, הוא קודם כל ההתמסרות. מורקאמי תמיד נשאר בגבולות המציאות ומנסה למתוח אותה עד כמה שניתן בגבולות ההיגיון האנושי וכמעט לעולם לא מפליג לעולמות בדיוניים לגמרי. כמובן, נדיר שיספק תשתית אידיאית מדעית לאנומליות שהוא יוצר. במובן הזה, הוא מזכיר יותר יוצרי טלוויזיה כמו דיוויד לינץ' (טווין פיקס) וג'יי ג'יי אברמס (אבודים, פרינג'). תמיד יש איזה רעיון מכונן בבסיס האנומליה הדרמטית, אך על פי רוב הוא רעיון חיוור, לא הגיוני מבחינה מדעית.
ספרו האחרון 1Q84 מתרחש בשנת 1984, ובעצם מה שקורה בפועל הוא, שהזמן נע בצירו כרגיל, אבל עבור מספר דמויות בספר חל איזה פיצול, בקע. הם קיימים בשנה מקבילה, אלטרנטיבית, שבה יש שני ירחים, ועוד אי אילו סממנים אנטי ריאליסטיים. לא ברור למה דווקא הדמויות האלו חוות את האנומליה הזו ומה בדיוק הבסיס הלכאורה מדעי אידיאי שלה. היא פשוט סוג של עובדה, ועליה מתנהלת עלילת מקרו גדולה.
פן אחד שלה הוא ילדה משונה שהכתיבה לאחותה למחצה ספר המבוסס על חוויותיה הקשות מכּת בתוכה גדלה, והיא יוצרת קשר רגשי סמי אוטיסטי עם המשכתב שלה. הוא עצמו עובר תהליך נפשי בו הוא מגלה את אהבתו העזה, הדטרמיניסטית, לילדה אותה פגש לאיזה רבע שעה כשהיה בבית הספר היסודי ומאז נפרדו דרכיהם. אותה ילדה, גם היא חיה במציאות המקבילה, מרגישה כלפיו את אותם דברים. ועם או בלי קשר, היא מתנקשת מקצועית שאמורה לחסל את אבי הילדה המשונה.
כמו טלנובלה כושלת
מבחינת תפירת העלילה והמתח שבה, מורקאמי הוא מקצוען. כמו נגר שתמיד יודע לבצע את מלאכתו ולבנות כיסא עליו הקוראים יכולים לשבת. לפעמים זה כיסא נמוך, לפעמים גבוה, לפעמים הוא מעוצב, צבוע בצבעים עזים. לפעמים נטול צבע לחלוטין. אבל הוא תמיד כיסא. למרות כל זאת, סיפור האהבה הגדול בין שתי הדמויות הוא אחד מסיפורי האהבה הקלישאתיים והאינפנטיליים שמורקאמי היצר אי פעם בספריו. הוא מזכיר יותר טלנובלה כושלת ומגוחכת מאשר נראטיב ספרותי.
בניגוד לחלק מספריו הקודמים, יש משהו בקצב של הספר שמאוד מקשה על חוויית הקריאה. מכיוון שמדובר בשני חלקים שחוברו יחדיו, ברגע שמתחיל החלק השני משהו מהותי נפגם בקצב והחיבור הזה בין שני הכרכים אולי נוח וזול יותר לקורא, אבל פוגם קצת במכלול. החלקים לחוד מוצלחים אולי יותר מסך השלם.
אז אפשר להאשים את מורקאמי בנוסחתיות יתר, אבל זו האשמה די שטחית. יש סופרים רבים שיש משהו מאוד מהותי החוזר כמעט בכל ספריהם, דוגמת המקריות אצל פול אוסטר. אי אפשר לצפות מהם לכתוב אחרת, לכתוב משהו שהם לא. וכמובן, אפשר לאהוב ואפשר לא לאהוב. בפרפסקטיבה על ספריו, 1Q84 הוא לא מהטובים ביצירתו. הוא לא מתקרב לאותנטיות והקדרות של "יער נורבגי", לא לקרנבל היצירתי מלא הדמיון של "קפקא על החוף" וגם לא לסוריאליזם הרך אך המאתגר של "הפיל נעלם".
