מבחינתי להיות פמיניסטית זה להיות שוויוניסטית. באחד הקורסים בשנה א' של לימודי תרבות, המרצה פתח את השיעור עם השאלה- "מי מגדיר את עצמו כפמיניסט?" הייתי בין היחידים בכיתה שהרימו את היד ומההיכרות המינימלית שהייתה לי עם המושג, הייתי בטוחה שאני כזו. גדלתי בתנועת נוער שמשתייכת לזרם היהדות הקונסרבטיבית, ששמה דגש מרכזי על השוויון בין נשים לגברים. בגיל המצוות ידעתי שזו זכותי המלאה לקרוא מן התורה ולהיות שליחת ציבור בתפילה, וכך גם עשיתי. בבית אימא שלי הייתה המפרנסת העיקרית, שגם למדה עם השנים תארים אקדמאיים – דמות נשית לחיקוי. אבא שלי, בנוסף לעבודתו, היה זה שהסיע אותי ואת אחותי לבית הספר, הכין לנו ארוחת צהריים ובערב לפני השינה שר שירי ערש. רוב חיי הגדרתי את עצמי פמיניסטית, אבל באופן שבו ממשיך להתפתח השיח הפמיניסטי הפופולארי, אנחנו עלולים לפספס את מטרתה השוויונית של התנועה.
תנועת הפמיניזם שקמה בתחילת המאה ה-20 למטרת קידום האישה מבחינה שוויונית- פוליטית, התפתחה המון מאז, ובהדרגה הרחיבה גם את האג'נדות החברתיות שלה. בערך מאה שנה לאחר מכן, אחד העיסוקים המרכזיים של השיח הפמיניסטי הוא העצמה נשית על כל גווניה, כמעין תהליך שיקום מנזקי התרבות הפטריארכלית שדיכאה אותנו למשך מרבית ההיסטוריה. ולמי שעוד לא קיבל את התזכורת, במשך שנים רבות נעשה למין הנשי עוול. המין הגברי שלט בנו, החפיץ אותנו, ניצל מינית, השתיק ואשפז אותנו בבתי חולים על בסיס מחלות נפשיות מומצאות. לנו לא הייתה ברירה אלא לקבל הכול בכניעה. אלא שבתקופה האחרונה, אפשר לראות עד כמה השיח הפמיניסטי חלחל אל התרבות הפופולארית; הצלחת הסדרה "סיפורה של שפחה", אירוע "צעדת השרמוטות" ההמוני והשנוי במחלוקת, פרויקט "ME TOO" ואפילו הניצחון של נטע ברזילי באירוויזיון.
העצמה נשית זה מדהים, אבל גם למדנו בהיסטוריה שהעצמה עצמית של האחד הובילה בקלות לתפישת התעלות על האחר. העצמה נשית תוך שימוש בצירוף המילים "stupid boy" בשיר המנצח של האירוויזיון, לא מעידה על החוזק שלנו, ומעניין מה היו אומרים אם גבר היה שר על ילדה מטומטמת. אנחנו אמנם עוד לא קרובות לאותה אלימות תרבותית שהופעלה כלפינו, אבל אפשר לראות את הניצנים בוקעים.
בקבוצת פייסבוק פמיניסטית התפרסמה לאחרונה שאלה בנוגע למי אמור לשלם בדייט הראשון. לצד תגובות רבות שהביעו עמדות מנומקות היו גם לא מעט שהביעו בנימה צינית זלזול בגברים, תוך שימוש בהאשמות מתוך הפרדיגמה הפמיניסטית. "בגלל שהם מרוויחים יותר מאיתנו בגלל הפטריארכיה – #קל שהם ישלמו. מצד שני, הגברברים מצפים שנביא להם מין על כל דבר שהם עשו עבורנו, אז שילכו קיבינימט. מסקנה: שישלמו וילכו קיבינימט". כשקראתי את זה לא יכולתי שלא לדמיין איך בעוד שלושים שנה, סטודנטים באקדמיה ילמדו על שלבי התפתחות המיזאנדריה (שנאת גברים) בתרבות המערבית, כמו שאני למדתי על המיזוגיניה והתפתחות הפמיניזם. כבר היום אפשר לראות לא מעט התבטאויות, שמתנגדות לשיח הפמיניסטי בטענה שהוא מדכא את המין הגברי.
בסדרה "סיפורה של שפחה" ג'ון/אופרד (אליזבת מוס) אמרה משפט שמהדהד לי בראש: "חנכי את בתך להיות פמיניסטית, והיא רק תחכה שגברים יצילו אותה כל הזמן". הסדרה הזו, מאירה על הרבה מתחים פנימיים שגלומים במשמעות של אישה בימינו. אחד מרכזי הוא הסתירה הפנימית אצל נשים רבות, בין תפיסתנו כמין עוצמתי שצריך ומסוגל להיאבק על מקומו, לבין תפיסתנו את עצמנו כקורבנות חברתיות. האחרונה היא זו שהעניקה לנו לגיטימציה למאבק מראשית פעילות התנועה הפמיניסטית ועד היום, ולכן נוח להמשיך לדבוק בה. אבל ייתכן שהיא גם התפיסה שתמנע מאתנו לשמר ולקדם את המהות השוויונית עליה קמה התנועה מלכתחילה? דווקא בגלל שלמדתי לעומק את משמעות ההגדרה, מצאתי את עצמי מטילה ספק בצורתה הנוכחית של התנועה, בגלל אותם סדקים ערכיים שמתפתחים בה.
