סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
Close this search box.

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

חנה'לה למבוגרים

עוד כשהייתי רק נדב, נטול התואר הנחשק "דוד", ידעתי שיגיע הרגע בו הסטטוס ישתנה ואמצא את עצמי יוצא לבילויים הקשורים לעולמם של ילדים, כאלו שרובנו משתעממים מהם. החודש זה קרה. הנחיתו עליי לקחת את אחיין שלי למחזמר "חנהל'ה ושמלת השבת", ונראה שהשעמום רק התחיל.

הספר "חנה'לה ושמלת השבת" שכתב יצחק דמיאל (שוויגר), חגג  80 שנה בהפקה חדשה, בכיכובה של מיכל הקטנה בתפקיד חנהל'ה. ואילו חני נחמיאס, שגילמה בשנת 1971 את חנהל'ה, סגרה מעגל בהצגה כששיחקה את תפקיד האם.

כבר כילד אהבתי הצגות שהצליחו להפוך את הדמיון למציאות ואת המילים לדמויות, כאלו שפתחו עולם שלם של צלילים הרחק מהמילים שבספר. עם הזמן התחילו לעלות הפקות חדשות, שהפכו את סיפור הילדים לסיפור שנוגע גם במבוגרים; כמו המחזמר "בגדי המלך החדשים" מבית תאטרון "נדנדה", בכיכובם של אבי גרייניק ולירית בלבן, שהצליח להציג את הסיפור הנוסטלגי עם הומור גבוה ותוכן מורכב.

את האנרגיות וההתלהבות של הילדים היה אפשר לראות עוד לפני שההצגה התחילה, שעל הווילון הופיעה תמונה של מיכל הקטנה ואיחור קל שרק הגביר את ההתרגשות. מרגע לרגע נראה שהמסיבה הגדולה עומדת להתחיל. האולם היה מלא עד אפס מקום בילדים אנרגטיים ובמבוגרים עייפים למראה שרק מבקשים לסוף ההצגה.

חנה'לה הקטנה. צילום מסך

המופע התחיל, ורעש ההתרגשות התחלף בשקט של ילדים שמצאו את מקומם במהרה על הכיסאות, כשמיכל הקטנה הופיעה וחייכה לכל עבר. כך גם האחיין שלי, שישב בשקט והביט במבט מרותק לכיוון הבמה, בעוד שאני רק ייחלתי שזה יגמר. רבע שעה לאחר מכן כל מה שאיחלתי לעצמי נראה חסר טעם. השיר הראשון גרם לאחיין שלי לנטוש אותי לטובת השתוללות עם ילדים שלא חזרו לשבת. על הכיסאות נראו רק מבוגרים שהתחילו לגלות עניין והתלהבות מהמופע, לא פחות מהילדים.

מצאתי את עצמי הופך לאותו ילד קטן, שלפני כמה רגעים ישב לידי מרותק לעולם הקסום שעורר לחיים את הסיפור הנוסטלגי. "עכשיו אתם שרים", "יותר חזק" ו"כמה אני אוהבת אתכם", זה היה רק חלק קטן ממה שמיכל הקטנה אמרה כשהפכה אותנו לילדים שצמאים לעוד. השירים החזירו אותי לילדות, במיוחד כשחני נחמיאס הופיעה מידי פעם וגרמה לתחושה שהיא אמא של כולנו.

אמא של כולנו. צילום מסך

ילדים הם אולי קהל אוהד מטבעו וחסר ביקורתיות, אבל כשהם משתעממים, הם לעולם לא ימשיכו לצפות רק בגלל הנימוס. בקהל של אותו יום, הפכתי לילד אוהד שרק ביקש ליהנות בזמן שהילדים ניסו להעביר את הזמן, וכך גם המבוגרים שהיו לצידי שמחאו כפיים וצחקו מהמופע.

לקראת סוף ההצגה האחיין שלי התעקש שהוא לא רוצה ללכת, מה שעבר גם לי בראש, אבל הוא זנח את מיכל הקטנה למען היכרות עם חברים חדשים – דבר שלא הצלחתי להבין. כשהווילון ירד ונפרדנו מהשחקנים כולם זכו למחיאות כפיים סוערות, בעיקר מצד המבוגרים, כשהילדים רק רוצים לדעת מתי יהיה  עוד מפגש חברתי שכזה.

לא מבין איך הוא זנח את מיכל הקטנה. צילום מסך

לפני שנכנסתי להצגה גיסתי התקשרה אליי ואמרה לי "אני בטוחה שתהנה איתו זו תהייה חוויה מיוחדת בשבילך". באותו הרגע חשתי תסכול, כאילו היא צוחקת לעצמה שהצליחה להתחמק מהסבל הנוראי שאני עומד לעבור. אבל דבר אחד בטוח, מה שחשבתי שיהיה סבל נוראי הפך לחוויה מיוחדת שהשאירה זיכרון טוב של ילדות מתוקה.