ב- 6 בפברואר נפל דבר. חוק הספרים המחייב את החנויות למכור ספרים במחירם המלא נכנס לתוקף. תם עידן המבצעים, לא עוד "ארבע במאה". מחיר הספר יהיה קבוע במשך 18 חודשים מרגע יציאתו לאור.
הידיעה על אישור החוק עוררה פרץ אושר בלתי מרוסן בקרב שדלניו, ובראשם שרת התרבות והספורט לימור לבנת. לדעת לבנת, בזכות החוק החדש "סופרים ומשוררים בישראל יקבלו גמול הולם וראוי תמורת יצירתם". אחרי הימים הראשונים הסוערים, המהומה סביב החוק שכחה. היום, מבעד לפרספקטיבה של החודש שחלף, אפשר להסתכל על השלכותיו של חוק זה ללא רגשנות מיותרת, ולראות שהוא לא מספק הרבה סיבות לאופטימיות ספרותית.
השועל היה אופטימי
בישראל יש קומץ קטן של סופרים גדולים. את ספריהם כמובן ימשיכו לקנות בכל מקרה, ללא קשר לחוק כזה או אחר. ביטול המבצעים אפילו פועל לטובתם, שכן הוא יזרים לכיסם יותר כסף. אבל מה יעלה בגורלם של היוצרים הצעירים, שהביקוש לספריהם לא היה גבוה גם קודם לכן? רוב הסיכויים שהחוק החדש יפגע ישירות בהם. רק אופטימיסט חסר תקנה יכול לצפות שאת היצירות של סופרים צעירים המוּכרים רק בחוגים מצומצמים יקנו במחיר המלא.
אם החוק נועד לטפח דור חדש של סופרים, אז יש צורך להעמיד לרשותם תנאים מרביים. אבל יוזמי החוק לא שמו להם למטרה ולו במעט לאזן את הסיכויים בין השועלים הוותיקים ורבי-העוצמה לאלה הנמצאים בתחילת הדרך. למשל, בחוק אין אזכור לאי-השוויון התצוגתי בחנויות: במקרים רבים, ספרים חדשים של יוצרים צעירים נמצאים זרוקים וחסרי ייעוד במחסנים מאובקים, בלי שום סיכוי להגיע לקוראים.
מוגבלות החוק באה לידי ביטוי גם בפן הכלכלי. לפי החוק החדש, סופר יקבל 8% ממחיר העותק. אם נניח שהמחיר עומד על 60 שקלים, הרווח של הסופר יהיה חמישה שקלים – סכום זעום למדי, וזה עוד לפני המסים – ספק אם אפשר לקרוא לו "גמול הולם וראוי". כמובן שאם ספרים נמכרים במאות או לפחות עשרות אלפי עותקים, אין סיבה לדאוג לפרנסתו של הסופר, אלא שברוב המקרים לא זה המצב.
יחסינו לאן?
באוקטובר האחרון הייתי בפראג והתאכסנתי אצל אשה צ'כית בשם מרטינה שדירתה היתה מלאה בספרים מכל העולם. אף-על-פי-כן, היא ביקשה ממני להמליץ על סופרים ישראליים כי לא שמעה על אף אחד. ולא חייבים להרחיק עד צ'כיה, די לשאול את עצמנו כמה סופרים צעירים פרט לאתגר קרת זכו למעמד של כוכבי תרבות בעולם. קרת הוא מקרה יוצא דופן ואינו משקף את הכלל. הספרות הישראלית לא מתפתחת. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא שלמעט כמה מקרים יוצאי דופן, הסופרים הישראליים זוכים לפרסום מאוד מוגבל מעבר לים. עמוס עוז, מאיר שלו, צרויה שלו באדיבותו של המבקר הגרמני רייך-רוניצקי – את ההצלחות אפשר לספור על יד אחת.
אז מה בכל זאת אפשר לעשות? לדעתי, קשה עד בלתי אפשרי לשדרג את הספרות הישראלית רק על ידי חקיקת חוק, מוצלח ככל שיהיה. כדי לחולל שינוי אמיתי צריך קודם כל להעניק יותר פרסים כספיים ומלגות, בזכותם יוכלו סופרים להתרכז בכתיבה בלי הסחות דעת וטרדות פרנסה. אמנם משוואה כלכלית זו הגיונית ומקובלת על הכול, אבל בכל זאת אינה מיושמת כלל. בנוסף לסיוע הכספי, לטעמי יועילו גם ערבי שיח בהם סופרים בעלי מוניטין יחלקו מניסיונם והצלחתם עם סופרים הצעירים.
גם במחלקת המכירות והשיווק קיים פוטנציאל לא ממומש. כמות גדולה של ישראלים, במיוחד הצעירים, לא קוראים ספרים. הקריאה בעיניהם נתפסת כפרקטיקה לא מושכת, השמורה ל"אינטליגנטים". ניתן וחשוב למצוא דרכים להגיע אל הקהל הזה, והרי בארסנל של הממשלה יש מספיק כלים לשיווק ספרים לעם: תוכניות טלוויזיה בפריים טיים, סרטים על פי ספרים בעלי-ערך, שיעורים שמטרתם ללמד ילדים ליהנות מהקריאה, עידודן של חנויות אינטרנט הנמצאות כיום במעמד בלתי חוקי כמעט ועוד.
ניפרד כידידים
יעילות החוק נמדדת במבחן התוצאה. חוק הסופרים הישראלי נוסח בצלמו ובדמותו של מקבילו הצרפתי, ובצרפת החוק הוכיח את עצמו. אין לדעת, אולי גם בישראל דינו לנחול הצלחה מסחררת, ודיני לאכול את הכובע שלי. עם זאת, קשה שלא להטיל ספק בהתאמתו של החוק למציאות הישראלית. צרפת, גם לפני אישור החוק נמנתה עם המדינות מיטיבות הקרוא ביותר בעולם, ובישראל? החוק אושר לתקופת מבחן בת שלוש שנים, ואין לנו אלא להיאזר בסבלנות.
