סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

זה רק אור הירח

שיר נכנסה לאולם האירועים לבד, על אף שהגיעה יחד עם משפחתה. כה יפה היא נראתה באותו ערב, לבושה בשמלת צמר דקה בעלת שרוולים קצרים וחצי צווארון גולף שחיזק את תחושת המחנק הבוערת בגרונה באוויר הקר של החורף הישראלי. השמלה מעט רופפת על גופה. נדמה שהיא מתפללת להסתיר מעט רזון של הבחורה הצעירה חסרת החשק שגדלה להיות לאחר שעזבה את לימודי המשחק. כמו שאומרות השמועות פה בעיר, היא התמודדה עם יותר מידי מחשבות מציקות בראש שלא אוהבות את הבמה, לא מתאימה לה הדממה באור הזרקורים. עם חיוך פוליטי מזויף ומעודן ניגשה לקבלת הפנים שהיא כל כך שונאת, לומר שלום לבני משפחתה המורחבת אותם לא פגשה מזה כשנתיים.

משפחת ששון יצאה מתל אביב לחתונת השנה בדימונה באיחור שהגביר את הלחץ בנסיעה. דודתה של שיר, ענת, הבטיחה לה שיהיה בסדר. הם יישבו כולם יחד ואף אחד לא ישים לב שמשהו קרה לה. היא הוסיפה להזכיר שגם ככה כל אחד טרוד בצרותיו שלו, עם מכסה או בלעדיו, יש שומנים שרופים בקרקעית הסיר שקשה להוציא. שומנים מסריחים כאלה, שתמיד מפחיד הרגע בו יעלו על פני התבשיל הבא ויקלקלו את המתכון של סבתא שעובר בדורות.

היא ליטפה את שיערה של שיר ואמרה שהן יהיו יחד וגם הערב הזה יעבור. רגע לפני הכניסה לאולם ענת הבחינה שאבדה לה נעל העקב שקנתה יום לפני במחיר מופקע במיוחד עבור האירוע. היא החלה לבכות ולומר שרק בגלל הוריה של שיר החוויה תמיד לחוצה ובלתי אפשרית וזו התוצאה. שיר חשבה שזה מסוג הדברים שיכולים לקרות שמתארגנים בחניה ליד האולם רק כי נוסעים לאירוע במקום מרוחק.

הזוג המאושר החל לצעוד לחופה ושיר התמקמה בשורה הראשונה. רפאל, רק בן 3, נבחר להיות מחזיק הטבעות שהונחו על גבי כרית לבנה מבריקה. הוא סירב לעזוב את אמא שלו ולפסוע על השובל המקושט בעלי כותרת אדומים שפוזרו לפני כן על ידי השושבינות הצעירות ותסרוקותיהן המוקפדת. הזוג עלה לחופה והקהל נסגר בחצי גורן מבולגן כדי לצפות בטקס.

שיר הבחינה בבנות דודותיה מאשקלון בוכות מהתרגשות, וחייכה אליהן במבוכה. היא כעסה על עצמה באותו רגע על שאינה בוכה ברגעים הנכונים. היא בוכה בבוקר, בלילה, עד שהשינה בקושי מרדימה את גופה. היא בוכה בכל פעם שמשהו לא מסתדר כמו שחשבה (שזה בפני עצמו בכי המתקיים כמה פעמים ביום), היא בוכה כשההורים שלה רבים וגם כמה ימים לפני שהנשיות מוכיחה אותה בכאבי מחזור. טקס הזוגיות בו נכחה שיר אותה עת לא הוסיף לתרום למצב רוחה, אבל, המילה "אהבה" לא גרמה לה לדמעות וגם לא לשמחה.

תמה החופה והגיע הזמן המקובל להתיישב בשולחן ולאכול, אלא שלא נותר שולחן פנוי שיתאים למשפחתה. משפחת ששון מונה שבע נפשות ואליה נוספים הדודה ענת ובנה אורי. מסדרי השולחנות הציעו שיתפצלו בין אנשים שאינם מכירים, בינם כאלה שאב המשפחה, משה, הכיר בימי הילדות בשיכון בדימונה, לפני שהתקדם בחייו ועבר לעיר הגדולה.

בהתאם למצב הנוכחי זה כאילו אלוהי הדיכאון הקליני, צוחקים מלמעלה ושמים מכשול נוסף כדי לבחון כמה עוד תוכל שיר לשרוד, בעוד שהיא משתדלת בצעדים קטנים וחלשים להיות ילדה טובה ולסבול בשקט במקום בו כולם נהנים. חתונה היא אירוע משמח ובעידן בו אנו חיים היא מלווה באלפי תמונות בפייסבוק בהן כולם נראים מאושרים מהחיים. אסור לשכוח את שלל המגנטים על המקרר שמזכירים לכולם איזה ערב נפלא היה, וכמה הם נהנו, בחתונת השנה.

***

אני לא אוהב לעבוד בימי חמישי, לא הייתי אמור להיות במשמרת הזו אבל ניסים הודיע שאמא שלו שוב חולה, והוא צריך להיות איתה בבית החולים. כבר שבוע מדברים פה באולם על החתונה הגדולה של משפחת אוחיון. נזכרתי שזה אומר שבטח שיר ששון תגיע מתל אביב לאירוע, התנדבתי להחליף את ניסים. כל הלילה לא ישנתי מההתרגשות והנה היא מולי, היא נראית עצבנית, אולי לא הצליחה לה התמונה על המגנט. הגשתי לה כוס מים, היא לא הסתכלה בעיניי, רק גירדה במתח את ידה. רציתי לראות אם היא תזכור אותי כפי שאני זוכר את רגליה הרזות והקטנות מביקוריה בחופשים בדימונה, כשהיתה ישנה פה ומצחיקה אותי עם מילים חכמות כאלה שאני לא מכיר.

***

ציון, ממלצר פה ושפך עליי בטעות את כוס המים שהגיש לי. לא כעסתי, רק סיפרתי לו בלחש ובמהירות שברגע שהחושים שלך קהים, שחורים כמו ירח שמכוסה בקהילת עטלפים, חתונה היא עוד אירוע בו אני צריכה להתאמץ לנסות להיות בסדר, כדי שאבא משה לא יתבייש. הסתכלתי לו מהר בעיניים ואמרתי לו שכתם מים בשמלה לא גורם לי לגירוד, בגלל המחשבות. אני מגרדת רק מפחד מהאירוע של האושר והעושר. אלה תיאורים ורגשות שמוצאים רק בסיפורי הילדים, זו פנטזיה כואבת. הוא צחק כשאמרתי "פנטזיה". "את מצחיקה אותי כמו פעם שהיינו בגינה יחד", אמר לי והלך.

אחרי שאבי ניהל כמה שיחות עם האחראי על האולם, הושיבו את כולנו בשולחן יחד עם דודתי ובנה אורי. הגעתי וראיתי שאין די מקום גם בשולחן החדש והתיישבתי בכיסא בודד שהיה על יד השולחן. ענת ואבא שלי היו כעוסים ומותשים מהאכזבה שטמנה בחובה החגיגה המשפחתית. אחי הצעיר היה עסוק בהשתכרות שתזכה אותו בביטחון עצמי מזויף, כזה שאולי בעזרתו יצלח את האירוע. אחותי היתה בעיסוקיה (אלה שבדרך כלל מלווים בטמינת ראשה במסך האייפון) ואחיי הקטנים התרוצצו ברחבה עם שאר הילדים. נדמה שלאף אחד לא היה אכפת מההתמודדות האישית שלי. הם הידקו את הכיסאות סביב השולחן והותירו אותי בכיסא הבודד בצד, זו היתה דרכי להוכיח בשלמות שאיני נחוצה כאן ביקום.

מאותו הרגע ביליתי את החתונה בגיחות מטרידות אל הגינה בה קפאתי מקור שלא הרגיע את העצב, לתא השירותים שהיה רועש מדי משיחות חולין של בחורות שנחמד להן להסתכל על עצמן במראה ובחזרה לשולחן, לראות שכולם עדיין עסוקים בשלהם ובחזרה החוצה, וחוזר חלילה. ביציאה השלישית שלי מהאולם הגוף שלי רעד וקרס לתוך עצמו, הבכי הציף את עיניי ומרח את האיפור שענת שמה על פניי כדי לכסות את הצער. צעדתי בעצבנות אל עבר הכביש מחוץ לאולם האירועים בניסיון לברוח מעצמי. כמו מי שמגבירה את הווליום ברדיו הגברתי את הזעם והדמעות במחשבה על כך שאמא שלי מנותקת מדי מהמציאות בכדי לדאוג לבתה שנמצאת בבעיה שהיא בעצמה מכירה מראש.

עמדתי על המדרכה ובחנתי את תנועת המכוניות בכביש הלא סואן של הדרום הרחוק. אחי גיא, התנדנד מאחוריי כל הדרך בצעדים שיכורים. גיא הוא בחור צנום שבעצמו לא מצא דרך להכיל את העולם ומחלתו הכרונית רק מקשה עליו עוד יותר. בעודו אוחז כוס וודקה-רדבול שבקלות היתה יכולה לטשטש גם אותי ולמלא אותי בתחושה שקרית של שמחה, הוא צעק את שמי ברחוב. אני, שכבר התנסיתי בבריחות שגרמו לי לנסוק כמעט עד החלל ולאחר כמה שעות הותירו אותי במיטות זרות עם בחילות קשות וזיכרון מטושטש, יודעת שזה לא מתקן את שאר הטעויות שחוויתי ובטוחה שגם השקר שלו יסתיים בטעם מר.

גיא מנסה לעודד אותי במילים מבולבלות ומחזיר אותי לרחבת האולם. ענת ואורי יצאו לקראתי ועוד בת דודה שמכירה מקרוב את רגשותיי קלטה שאני בוכה בפאניקה וניסתה לעזור. תוך כמה שניות נוצר קרב צעקות סביב הוויכוח בו כל אחד טען שהוא יודע להתנהל עם המצב שלי בצורה הטובה ביותר. זה הכאיב לי חזק וליבה את העינוי שחשתי מהשתתפותי באירוע שאמור היה להיות מהנה. הרגשתי כמו היפופוטם בודד ומריר באגם של פלמינגו ורודים ויפים. ענת הכניסה אותי בחזרה לחתונה לשטוף פנים, הושיבה אותי בשולחן וביקשה שאוכל משהו קטן כדי שאירגע.

אם חששתי קודם שכולם ישימו לב ושוב יתעסקו ברכילות על הילדה הקטנה והמצטיינת שחזרה דפוקה מהטיול הגדול מדרום אמריקה, עכשיו המצב הנפשי שלי מונח חשוף על השולחן יחד עם המנות העיקריות שנטרפו שניות אחרי הגשתם על ידי האורחים הרעבים שצמו ביום האירוע. ניגוד מושלם בין הריקודים לצלילי המוזיקה המזרחית במקצב השמח לבין אוסף התווים המינוריים שמתנגן באוזניי.

הנה לי עוד הוכחה, אני שבירה כמו הכוס שנופצה לרסיסים קטנים מתחת לרגלו האיתנה של הבעל לעתיד, רק שבסיפור שלי החיים הם החתן, ולאחרונה התגרשנו, אנו מסוכסכים ולא הצלחנו לשמור על שלום בית.
ענת קמה לרקוד וביני לבין אמי שלא פנתה אליי באותו הערב התיישבה דודה רחל, כדי לפטפט עם אמא שלי שלא זזה מכיסאה לאורך כל האירוע. רחל שאלה אותי למה אני לא רוקדת ואם זה בגלל שאני עייפה.

בפנים מותשות סובבתי את ראשי אליה ושתקתי. השאלה שלה לא מוזרה, מה שבטח מוזר למשפחתי היא שבאירועים הקודמים לפני שנים הם וכל חבריי ברשתות הווירטואלית זכו לראות תמונות שלי מאירועים שונים בחיוך מוגזם, לבושה בבגדים שלא משאירים הרבה מקום לדמיון, מדברת באושר על החיים ומלאה באנרגיות שלא יודעות שובע. אמנם היום איני לובשת שכבות שחורות וכבדות כאמי החרדית, אך אני בהחלט לא חושפת בנוחות את עורי. אני מקפידה לענוד מסכות כבדות והענן הוורוד בו התקיימתי לתקופה ממושכת התמוגג לסטירה כואבת.

אחרי שנרגעתי במעט ניגבתי את דמעותיי וניסיתי לרקוד, רציתי לשמח קצת את אבי ולנסות בדרכי להיות כמו כולם, אלה השמחים שמוחאים כפיים ברחבת הריקודים. זזתי בצורה שהרגישה לי מגושמת כמו המבוגרים שעליהם הייתי מתבדחת כשהייתי ילדה קטנה, לפני שהכרתי כמה זה קשה להרגיש בנוח כשרוקדים ואנשים מסתכלים. משפחתי המורחבת בכל הגילאים רקדה עליזה ברחבה ורק גיא, אחי המסכן מילא את תפקיד השיכור התורן שמותיר את שאר השיכורים מאושרים שיש עוד מסוגם. אותו אחד המעניק כאבים נוספים ברגליים לכל הבנות על העקבים הלא נוחים כי תנועות הריקוד שלו הן דחיפות מוגזמות המאשרות שאיבד שליטה על כמות המשקאות שלו. כשעמד להתעלף פנו אליי שאטפל בו.

במבוכה ובעצבים גררתי אותו אל השולחן ומזגתי לו כוס מים שנשפכה על אחותי בת הטיפש עשרה שהתמקמה על הכיסא והתעסקה בעריכת תמונות מהאירוע. לא מספיק שהייתי מעדיפה לא להיות נוכחת בערב הזה, נראה שמסביבי, במציאות של שנת 2015 הרשתות החברתיות השתלטו על קיומנו. כל רגע מתועד באובססיביות באלפי מצלמות מפלאפונים חכמים ונערך לראווה כדי להשוויץ איך אנחנו הכי נהנים וכיצד כל אחד הוא הכי יפה, השקיע הכי הרבה בלבוש, בבילוי, בחברים ובמשפחה "הכי הכי". חייתי את המציאות הזו ואני גם חוטאת בה בימים בהם אני מרגישה חזקה אבל ברגעי השפל אני שייכת לאנשי השוליים שאת הרגעים שהם חווים אף מצלמה לא רוצה לתעד ואני מעדיפה שלא להיתקל בתמונות שיזכירו לי את החיוך המשקר על פניי ויותר מכך, הכאב מאחוריו.

בתוך מספר דקות יצאנו לכיוון הרכב, אמרתי שלום לזוג הטרי ולכל מי שנקרה בדרכי. הגענו למכונית ואחי לא הצליח להיכנס פנימה, ראשו נשמט והוא כבר לא היה מסוגל לומר דבר מלבד: "אבא אני מצטער" שוב ושוב. במטרה להקל על המצב אורי הציע שעדיף שגיא יקיא והוא יהיה "כמו חדש". אף אחד לא ציפה שגל ההקאות ימשך כשעה שלמה לצד אולם האירועים, כשכל החוגגים כבר יוצאים לדרכם ואבי מחזיק אותו בזמן שהוא מקיא על עצמו את כאביו שמהם ניסה לברוח.

האוטובוס של הצעירים שהוזמנו לאירוע חנה מאחורינו, היה נדמה לי שאחי מככב בשיחה של כולם, עד שהבנתי שהם בכלל מתעסקים במריבה בין בחורה שהתחילה עם בחור ליד החברה שלו. נשלפו שם ציפורניים בנויות וצעקות מקוללות כאלה שחשבתי ששומעים רק במשחקי כדורגל בירושלים. הבושה והצער שחוויתי התעצמו למראה אבי העייף ממשפחתו המתוסבכת. אבא משה שלי, ניסה לגחך ולזייף חיוך כשאחיו הגיעו להתעניין לשלומו של גיא, אבל על פניו סבל. גם באותו אירוע אמא שלי נשארה אדישה, מתבוססת בבועה הדמיונית שלה, זאת עם המשיח שצריך להגיע. הווליום שלי שוב עלה לקצב גבוה, כמעט כמו של הבחורה עם החבר הנחשק.

לא עצמתי עין בנסיעה חזרה לבית. הסתכלתי על הירח המלא שליווה את הדרך ודמעות המשיכו לזלוג על פניי. מחשבותיי הנוגות החלו שוב להתנגן בראשי עת שחלפנו בנסיעה על יד בית העלמין שנמצא בדרך לתל אביב. מכוניתנו דהרה עם חלונות פתוחים כדי להילחם בריח האלכוהול והקיא. עלתה בי מחשבה חזקה לפתוח את הדלת וליפול. אפול ואסיים סוף סוף את סבלי. באותה הנשימה ניערתי אותה ממני, אחזתי בחוזקה בידה של ענת וקיוויתי שיבוא כבר אותו היום שיהיה כולו בוקר ושמש. החוויות האלו עוד יהפכו לזיכרון עמום שעליו אוכל לצחוק בלי אלכוהול שישכיח. נכנסתי לחדרי והמשכתי לבכות עד שהצלחתי להירדם.

בבוקר התעוררתי והיגון לא נעלם אבל אני ממשיכה להילחם כמו שציון אמר לי פעם שנשק לי בפה בחופש הגדול. התלבשתי לעבודה מערימת הבגדים ששוכבת בחדרי המבולגן. ענדתי את המסכה ליום-יום. זאת עם החיוך המזויף. מחכה שיצדקו האנשים שאומרים שיבוא היום שהוא יהפוך לחיוך אמיתי. אחרי שהסערה חולפת גם הפרפרים יוצאים לחופשי באביב. אולי יגיע היום שבו אצליח לצאת מהחדר שלי בבית ההורים ואנצח את המחשבות הרעות שבראשי. אולי עוד שנה, אפילו שנתיים אמצא את הדרך לרקוד בחתונה ואבכה דמעות של שמחה.

* * *

כה יפה היא נראתה באותו ערב, לבושה בשמלת צמר דקה בעלת שרוולים קצרים וחצי צווארון גולף שרק הדגיש את צווארה הארוך והעדין. אולי יגיע היום בו אצליח לצאת מהחור הזה שקורן רק מכורים אטומים ואהיה מאושר כמוה בעיר הגדולה. לא הבנתי מה הקטע שסיפרה על עטלפים שמכסים את הירח, תמיד היה בה משהו מיוחד, היא שונה. כזאת שמתרגשת עם דמעות מהמילה אהבה.

שני מויאל

הסיפור הגיע לשלב הגמר בתחרות "פרס ספיר ליצירה צעירה" של המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר. הזוכה יוכרז באירוע חגיגי ב-8.11.

פרטים על אירוע הכרזת הזוכים אפשר למצוא כאן
מידע נוסף על התחרות ניתן למצוא באתר המכללה האקדמית ספיר.
כתובת ליצירת קשר: pras@sapir.ac.il
משרדי המחלקה לתרבות, יצירה והפקה: ccp@sapir.ac.il או 077-9802423