ופתאום הופיע על המקלון קו נוסף

שתפו

ופתאום הופיע על המקלון הקו הנוסף.

כשהייתה ביסודי המורה שולה הסבירה להם שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד. בדרך כלל לייני לא הקשיבה בשיעורים של המורה שולה, כי היא לא כל כך אהבה אותה. האודם שלה היה תמיד מרוח על השיניים, וכשהיא דיברה הידיים שלה זזו מהר מאוד לכל הכיוונים. חוץ מזה, גם המורה שולה לא כל כך אהבה את לייני, שזה היה דווקא בסדר, כי לייני כבר הייתה רגילה. בכל אופן, באותו השיעור היא דווקא הקשיבה בסקרנות. היא הקשיבה, כי היא ידעה שהמורה שולה מדברת עליה.
הרי היא הנקודה.

היא תמיד הייתה נקודה, עוד מאז שקראו לה אילנה ואבא בעט בה וצעק לאמא: "אתי, תרחיקי את הילדה ממני עכשיו, אני רואה טלוויזיה!". והיא רק רצתה להראות לו את הציור שצבעה כמעט בלי לצאת מהקווים, אבל אמא בכל זאת מיהרה ולקחה אותה משם. לייני הייתה נקודה בעולם ששייך לצורות. נקודה קטנה, ושולית וחסרת משמעות.

אבל אז המורה שולה הסבירה שבין שתי נקודות עובר קו ישר אחד, ולייני למדה שני דברים: הדבר הראשון הוא שאיפשהו בעולם מחכה לה עוד נקודה, בדיוק כמוה, והדבר השני הוא שאם היא תלך לאורך הקו היא תגיע אליה.

אבל היא לא תמיד הלכה בקווים.
כשהייתה בת 13 פגשה מכשף. הוא לא היה מכשף אמיתי, אלא דווקא שליח של סופרמרקט, אבל כבר מהפעם הראשונה שהעיניים שלו ננעצו בשלה, היא ידעה שהוא יודע הרבה יותר ממה שהוא מספר. הם נפגשו מאחורי הסופרמרקט, במקום בו עמדו פחי האשפה הגדולים והדיפו צחנה נוראית. אבל זה לא הפריע לו. וזה גם לא הפריע לה. הוא הדליק סיגריה לבנה, מהסוג שאבא עישן, ונשען באדישות על הקיר.

"אז איך אמרת שקוראים לך?", הוא שאל, ולייני ידעה שהוא מתחיל איתה, כי היא לא אמרה. היא כמעט ענתה שקוראים לה אילנה על שם סבתא אילנה, אמא של אבא שמתה כשאמא הייתה בהריון, אבל במקום זה היא אמרה משהו אחר לגמרי. היא אמרה לו שקוראים לה לייני.
הוא מצמץ. "שם מוזר"
לייני משכה בכתפיה.
"בת כמה את?"
"17"
הוא נשף את העשן בחיוך. "את לא בת 17", אמר, ולייני חשבה שבהחלט ייתכן שהוא מכשף אמיתי.
"בן כמה אתה?"
הוא צחק. "לי אין גיל. אני ניצחי"
לייני רצתה לברוח, אבל במקום זה הרגליים שלה ננטעו עמוק באדמה.
"רוצה שאקרא לך בכף היד?", שאל פתאום.
"אתה יודע?"
"בטח", אמר והשליך את הסיגריה הצידה. הוא משך את כף ידה ואחז בה בידיים מחוספסות מעבודה. האצבעות שלו היו מיובלות, אבל זה לא הפריע לו. וזה גם לא הפריע לה.
"יש לך קווים טובים", אמר. "את יודעת?"
היא לא ידעה.
הוא העביר אצבע ארוכה לאורך אחד הקווים. "זה קו האופי", הסביר. "את מאוד חזקה ועצמאית. את לא נותנת לאף אחד להגיד לך מה לעשות. זה יפה. וזה קו הבריאות", סימן. "הוא נראה ממש טוב. את בטח לא חולה אף פעם, לייני. אבל זה… זה הקו הכי מעניין", הצביע פתאום על קו מעוגל וארוך. "קו החיים". העיניים שלו התרוממו ופגעו בעיניה של לייני. "לא כל כך טוב לך בחיים, אה?"
לייני משכה את ידה במהירות. הוא מכשף, היא ידעה. זהו, הוא באמת מכשף. הוא מכשף, והוא מתכוון לכשף אותה, והיא צריכה ללכת עכשיו.
אחרי כמה ימים היא חזרה. "אתה יכול ללמד אותי?"
הוא הסכים.
הוא אמר שהבית שלו יכול להיות קו המשווה שלה, המקום שיחלק את עולמה ללמעלה ולמטה, ללפני ואחרי, שיהיה בדיוק האמצע שבין ילדה לאישה.
אז הם נפגשו אצלו בבית.
הוא הביא סיגריות, וודקות וכמה חברים. היא הביאה את כף היד שלה. וכשהוא לקח אותה לחדר שלו והסביר שהיא צריכה לשלם על כל שעות הלימודים האלו, היא הסכימה. מהבל הפה שלו נדף ריח חריף של סיגריות, אבל זה לא הפריע לו. וזה גם לא הפריע לה. בזמן שהוא גהר מעליה היא עקבה בעיניה אחר קווי המתאר של גופו. הוא היה רזה, ורציני, וארוך. כמו קו.
אבל היא הרי חיפשה נקודה.

כשהייתה בת 16 מצאה יום אחד את אמא בוכה במטבח. היא ישבה על כסא העץ הישן ליד השולחן הרעוע, וקילפה תפוחי אדמה. גם כשהיא בכתה, היא לא הפסיקה לקלף תפוחי אדמה. "זה אבא", אמרה. "הוא… הוא לא בקו הבריאות. היה לו התקף לב"
ולייני לא הבינה על מה יש לבכות.

הן הלכו לבקר אותו בבית החולים. אמא הביאה בתוך שקית קופסת פלסטיק גדולה עם עוף ותפוחי אדמה. "אבא לא אוהב את האוכל שם", הסבירה, למרות שלייני בכלל לא שאלה.
הן נכנסו לחדר בו אבא שכב מוצק ורחב במיטה הלבנה עם הסדינים הירוקים. אמא הגישה לו את הקופסה. הוא קרע בשיניו את העור מעל העוף, ואז ירק אותו על אמא ואמר שגם לבשל היא לא יודעת, כמו שהיא לא יודעת לעשות שום דבר אחר. אמא יצאה מהר להביא ניירות כדי לנקות את הרצפה ולייני נשארה לבד מול אבא. הוא אמר שאם היא תגדל להיות בהמה כמו אמא שלה כדאי לה כבר עכשיו לקפוץ מהחלון. כשהוא דיבר חתיכת עוף התנדנדה משפתיו ולייני בהתה בה. היא רק בהתה בה מתנדנדת, למעלה-למטה, ולא הקשיבה.

אחר כך הרופא הסביר להן שהלב של אבא במצב לא טוב, שהתקף נוסף עלול להרוג אותו, שהוא חייב לקחת את הכדורים שלו ושאסור לו להתרגז. אמא הנהנה. כשהאחות הגיעה עם הכדורים, אמא הייתה בשירותים ואבא ישן. לייני הבטיחה שתיתן לו אותם כשיקום. האחות יצאה מהחדר והיא הכניסה אותם עמוק עמוק לתוך התיק.
למחרת היא הגיעה לבד.

אבא שאל איפה אמא. היא כמעט ענתה שהיא מכינה לו את ארוחת הצהריים ותגיע בקרוב, אבל במקום זה היא אמרה משהו אחר לגמרי. היא אמרה לו שאמא עזבה.
וכשאבא הלך והחוויר, והתעצבן, וצעק, היא המשיכה וסיפרה על החבר החדש של אמא שגורם לה לצרוח במיטה מרוב הנאה והחפצים של אבא שנזרקו מהחלון ואיך אבא עומד להישאר לבד, כל יום, לנצח, עד שהוא ימות ברחוב ולאף אחד לא יהיה איכפת.
התקף הלב השני הגיע די מהר.
לייני רצתה לברוח, אבל במקום זה הרגליים שלה ננטעו עמוק באדמה. אז היא פשוט עמדה בשקט מול המכשיר המצפצף ולא הזיזה ממנו את עיניה עד שהוא הראה קו ישר.
קו ישר אחד.

חצי שנה אחר כך, כשהעזו לפתוח את הארון של אבא ולהוציא משם את בגדיו, אמא אמרה שהיא מצטערת. לייני שאלה על מה.
"בהתחלה הוא לא היה כזה", אמא סיפרה. "הוא היה קונה לי פרחים ואוסף אותי ממש מהדלת בכל פעם שיצאנו. הוא תכנן לנו טיולים ארוכים ואמר שיראה לי את העולם. היה לנו טוב. כל כך טוב. אבל אז נכנסתי להריון בטעות, ופתאום כל מה שעשיתי לא היה מספיק טוב. הוא לא ראה אותי יותר. והוא לא ראה אותך. מאז שנולדת היינו כמו שני קווים מקבילים שלא מצליחים להיפגש. אז אני מצטערת", אמא ליטפה בדמעות את החולצה הכחולה של אבא. "אני מצטערת שילדתי אותך"
לייני נשכה את השפתיים ובחרה שלא לענות. רק בלילה, כשהייתה בטוחה שאמא נרדמה, היא ארזה תיק גדול ונסעה לקו המשווה שלה.

הוא שאל מה היא עושה פה. היא כמעט ענתה שהיא עזבה את הבית ואין לה לאן ללכת, והיא חושבת שגם אין לה לאן לחזור, אבל במקום זה היא אמרה משהו אחר לגמרי. היא אמרה לו שהיא אוהבת אותו. הוא לא ענה על זה, אבל לא נראה שזה הפריע לו. וזה גם לא הפריע לה.
היה לה שם נחמד.

בכל יום שישי הייתה מכינה עוף עם תפוחי אדמה, ולא משנה מה היה מצב הרוח שלה. גם אם התחשק לה לבכות, היא הייתה מקלפת תפוחי אדמה. זה ניחם אותה קצת. כשהיו מסיימים לאכול המכשף היה קורא לה בכף היד. הקווים שלה אף פעם לא השתנו. בלילה הוא שוב היה גוהר מעליה, והיא שוב הייתה בוחנת את קווי המתאר של גופו. גם הם לא השתנו.
אבל אז יום אחד הופיע פתאום על המקלון הקו הנוסף.
והיא ידעה.

היא ידעה גם מבלי להסתכל על כף היד שלה שכל הקווים השתנו עכשיו. שהקו הוורוד והקטן הזה הוא קו המשווה האמיתי של חייה, הקו המנחה, קו הזינוק לכל התחלה חדשה שעומדת לבוא.
היא עמדה בשירותים ולפתע היא לא הייתה יותר המאהבת של המכשף. היא גם לא הייתה התאונה המצערת של אמא או מלאך המוות של אבא. לפתע היא חזרה והייתה רק נקודה. נקודה שמצאה נקודה חדשה באמצע החיים.
ומכל הדברים שיכלה לחשוב עליהם באותו הרגע, היא חשבה דווקא על המורה שולה עם האודם על השיניים והידיים שזזות כשהיא מדברת, והבינה עד כמה היא צדקה. בין שתי נקודות באמת עובר קו ישר אחד.
קו ישר אחד, שהוא וורוד וקטן ומצוייר על מקלון.

הסיפור "קווים" הגיע לשלב הגמר בתחרות פרס מכללת ספיר ליצירה צעירה 2014

מיטל חגיוב-עובדיה
צילום: תומר אפלבוים

מיטל חגיוב עובדיה, בת 27 מבת-ים, בוגרת הסטודיו לאמנויות הבמה בתאטרון חולון


שתפו
קטגוריות ספרות

כתיבת תגובה