יש איזושהי תחושה מוזרה בבטן לפני סרט כמו "וינסנט רוצה לים". התקציר מלמד על כך שהסרט עוקב אחר שלושה מאושפזים בבית חולים פסיכיאטרי, שגונבים את מכוניתה של פסיכיאטרית המוסד ויוצאים למסע אל עבר הים. אחד לוקה בתסמונת טורט, השנייה אנורקטית והשלישי אובססיבי לניקיון. התחושה המוזרה הזו בבטן נובעת כנראה מהידיעה כי יש סיכוי שמדובר בסוג של "פריק שואו", כזה שיגרום לי לצחוק הרבה במהלכו ואז ללכת הביתה מוכת רגשות אשם. מה לעשות? הנה, הגיע תורנו להראות את המנוי בדלפק. נכנסים או לא נכנסים? הלכנו עם השכל ולא הלב, ואוי, כמה טוב שעשינו זאת.
וינסנט הוא בחור בשנות העשרים לחייו, שגדל עם אימו כל חייו. אביו, פוליטיקאי עסוק, שכבר לא יזכה לתואר "אב השנה", מאס בו בגיל צעיר, כנראה בגלל התסמונת של בנו. האם מתה והאב שולח את בנו הכאוב למוסד בו יש אנשים נוספים כמוהו. לא בהכרח בעלי טורט, אבל לא- נורמטיביים, מעוררי גיחוך, דחויי החברה. במהלך שהותם במוסד, מתגבשת אצלו ואצל שניים מחבריו ההחלטה לברוח. היעד מהותי רק לוינסנט, ועל כן הם נוסעים במכוניתה הגנובה והמקרטעת של הפסיכיאטרית אל הים. וינסנט רוצה לים כדי לפזר את אפרה של אימו שם, במקום האחרון בו הצטלמה.
התחושה המוזרה בבטן תמיד קיימת ולרוב מתגלה כנבואה. סרטים על "אחרים" או כאלו המתיימרים להציג נקודת מבט שונה, מתגלים אצלי לרוב כהרסניים במקרה הרע, או כיוצרי קריקטורות סטריאוטיפיות במקרה הטוב. קל ליפול למלכודת האדם הנורמטיבי שמביט מלמעלה ברחמים או בלגלוג סמוי. ראלף הוטנר הבמאי מפלרטט בעדינות עם כל הסטריאוטיפים, אך לא נלכד. הטורט של וינסנט מוצג באופן כה פשוט ושגרתי, האנורקסיה של מארי אינה מטופלת על ידי דיון מרגיז וצדקני, והאובססיה של אלכס לניקיון נסבלת, ומוצגת ככל הפרעה שקיימת בכולנו.
הוטנר לא מנסה לשנות את האחרים שלו. להפך, הוא מציג אותם במלוא תפארתם, על שלל יתרונותיהם וחולשותיהם. החולשות אינן אותם דברים שהביאו אותם למוסד, אלא דווקא דברים שלא נתקשה למצוא בכולנו: אגו גדול מדי, חשיבות עצמית ועקשנות. הוא לא מרחם על הגיבורים שלו ולא עושה להם הנחות. כך הוא מחלץ אותם מהדימוי הסטריאוטיפי שעשוי היה לדבוק בהם.
באופן מפתיע וכחלק ממהלך אינטליגנטי ביותר, הסרט מעורר רחמים אצל הצופה דווקא כלפיי אלו שהצליחו: בעלי הסטאטוס היוקרתי, "הנורמאליים". אלו הם האב החנוט בחליפה והפסיכיאטרית הבורגנית. לשני אלו נדמה שהם יודעים טוב יותר מה נכון, ועל כן דולקים אחר החבורה כדי להחזיר את המצב לקדמותו. הוטנר מוביל אותם אל מרדף רצוף טעויות ומורט עצבים, אשר כולו שמחה לאיד מצד הצופה.
סרטי מסע הם כמעט תמיד קיטשיים להחריד ובעלי סוף ידוע מראש. זה לא ספוילר, פשוט חשוב לציין שגם כאן הקיטש חוגג והסוף, איך אגיד זאת בעדינות, לא מפיל מהכיסא. נכון, וינסנט הוא לא סרט שמשנה סדרי עולם, אבל עושה חסד רב עם כל מי שאמרו לו פעם שהוא שונה. זוהי תמצית ייחודיותו- הוא עוסק בשונה באופן רגיל. הוא מאפשר לנו להיכנס לרגע לעולם בו שיפוטיות ודעות קדומות לא קיימות בו. זה עולם שנעים לחיות בו, כדאי לנסות להישאר בו גם כשדולקים האורות.
