ויום אחד הילדה תהיה אישה זקנה

שתפו

הילדה תהיה נערה, ועוד איך נערה, נערה יפה מאד עם מחזר אחד או שניים, לא יותר מדי, שלא יסתובב לה הראש, חלילה, מרוב בחורים. והיא תלמד משהו נעים, מקצוע לגברת, כמו למשל הוראה או מוסיקה, והיא תיראה כמו אישה ממש, לא כמו שלד לובש בגדי אישה. יהיו לה תלתלים ארוכים מסודרים יפה וציפורניים כמו שצריך. היא תצחק הרבה, הנערה שהילדה תהיה, ואם היא תצטרך שינערו את הצללים שלה כמו אבק משטיח, אמה תהיה שם תמיד לעשות זאת.

יום אחד גם תמצא את האיש שיהיה לה בן לוויה, הילדה. מתי שיתאים לה, לא יהיה שום לחץ בנושא הזה. אולי הוא יהיה סוכן מכובד של חברת בדים כמו אביה, שלפני שהאדמה רעדה נהג לכוון את השעון בבוקר בדיוק של דקה כדי שיהיה מוכן לצאת לדרכים בזמן, עמוס במרכולתו (הוא ודאי ישנו, היכנשהו, אביה). אולי, יותר טוב, איזה דוקטור מכובד. תמיד צריך שיהיה דוקטור במשפחה, יהודי טוב לב שידחוף אותה למשחקי ברידג' בערבים כשילדיהם יתבגרו. אבל לא. זה מה שהאם הייתה רוצה, ואיזו אם מקבלת מה שהיא רוצה? הוא יהיה מורה צעיר והרפתקן שבשעה זו נחנק מזית שחשב בטעות לשזיף על אוניה לפלשתינה, בר מזל שכמותו. כשייפגשו הוא והילדה שנעשתה לאישה צעירה כבר יהיה חובב זיתים ותיק והמפגש ייעשה בצורה הולמת, בריקוד ושיחה. כך על גבר ואישה להיפגש. ריקוד ושיחה, הדברים האלו יתקיימו שוב אי אז, הם מוכרחים להתקיים שוב.

יום אחד הילדה תהיה אם. אז כבר לא תהיה ילדה, כמובן, היא תחכה כמה זמן שיידרש. לא צריך להביא לעולם ילדים מיד אלא לחכות כשיתאים: כשהחדרים והזמן פנויים דיים. אז, כשתלד, הילדה כבר תוכל לכלול הכל בזעקותיה. בחבלי לידה אין מבדילים בין ייסורים לייסורים. לא בקול היא תצעק, כמובן, אין זה הדבר המתאים לעשות, לזעוק בקול. יש לנהוג באיפוק. לכך אין דאגה, שכן אם הילדה לא צעקה בכל העובֵר אותן, סימן שהיא עשויה מחומר חזק ואלו שעשויות מחומר חזק אינן צועקות בקול, רק בליבן. בלב אפשר ואפילו מומלץ, לצעוק. מן הסתם תהיה לבדה כשתלד, בארץ הרחוקה שאליה תברח, אולי עם המורה ההרפתקן הזה שלה. הידיעה על הלידה תגיע רק במברק שאותו יחגגו בבית בהרמת כוסית ליקר עם חברים.

הילדה שתהיה נערה שתהיה אישה תחיה בכל כוחה. היא תלמד, היא תרכב על אופניים, היא תשוט בסירות, היא תשיר ותרקוד, היא תדרוך בכל כך הרבה ארצות ותמיד תדבר עם בני האדם שם בסקרנות וללא פחד. איך אפשר שללא פחד, ובכן, זו משימה: כיצד מגרדים פחד, בסקוץ', ביד קשה כברזל, כמו חלודה. אסור שהילדה תגדל לאישה מלאת פחד. זה בהחלט אסור. עליה ללכת בעולם כשראשה זקוף, היא חייבת. אם לא, אין תקווה. עד כדי כך לא תפחד שכמעט בת שמונים (כן, שמונים, היא תחיה עד מתי שתרצה, לפחות עד גיל מאה) עוד תרכב על פילים ותשב על חופים טורקיזיים בקצוות תבל עם בעלה ההרפתקן.

היא תאמין באדם, הילדה, ואם לא היא, לפחות האישה שתגדל להיות. היא חייבת להאמין באדם וזה לא משנה מה שהיא ראתה. אנשים רואים כל מיני דברים ובכל זאת מאמינים. גם היא תאמין. כמו עם הפחד, גם זו משימה, לגרום לכך שתאמין. אדם שלא מאמין באנשים אחרים לא ייצא ממנו הרבה וממנה ייצא הרבה. כן, בהחלט. ילדה רבת פוטנציאל. ושלא תהיה מוסיקאית, בעצם. מוסיקה זה טוב לקונצרט פעם, פעמיים בשבוע, לא לעבודה. אולי היא תהיה מורה, או נציגת סעד, או פועלת משהו טוב בשביל בני אדם. העולם בהחלט זקוק לאנשים כאלה, לא צריך להסתכל מהחלון כדי לראות.

היא תגור בבית לא גדול עם הרבה עצים מסביב ומשקיף על מקור מים, אם אפשר. מקום שאפשר יהיה לבוא אליו לנפוש ויהיה נחמד. שיהיה שם צחוק של ילדים תמיד, הרבה שנים. בנות שלה ובנותיהן. נוף אל הרים ואגם. שקט. פעמונים נחמדים בגינה וקצת שמש לקבל צבע יפה בלחיים ואפשר לפעמים גלידה בחצר כשהשמש שוקעת.

היא תשמור שבת. יהיו ודאי שיגידו שלא צריך לשמור שום דבר אחרי שהכול ייגמר וזו שטות. כשהכול ייגמר הם יהיו ביחד כל מי שנשאר וישמרו על מה שנשאר מהם. בן אדם צריך לשמור על משהו ממה שהוא היה. מי שלא שומר, אלוקים שישמור מה קורה לו. היא תעשה שבתות גדולות ומלאות בְּמשפחה, הילדה, כמו שהם היו עושים פעם, לפני שהאדמה רעדה. אוספים חברים ודודים בדרכם למקום בו יסעדו, עוברים ברחובות שהיו מלאים בבתיהם של קרובים ובני משפחה ומרוצפים בצחוק. משפחתה של הילדה תאכל כפי שמשפחתם אכלה: יחד, מתבדחים ומשחקים ובקיץ אולי אפילו עושים עם הילדים איזה טיולון נחמד אל הגשר, עומדים ומביטים בסירות עוברות תחתיו.

יהיה לה אוכל כמה שתרצה, לילדה, ומתי שתרצה, והיא תכין לילדיה ולבעל מרק עוף ופשטידה וצלי ועוגיות חמאה וכל מה שטוב וטעים ואפשר להעלות על הדעת. השולחן יתנדנד מרוב מזון וכשחברים יבואו לבקר בהפתעה תוציא להם קומפוט שיהיה לה במקרר תמיד למקרים כאלה.

ויום אחד הילדה תהיה אישה זקנה, הו בהחלט, אישה לבנת שיער ולבושה טיפ-טופ שתצעד בצעד קל, נעולה בנעליים נוחות ומלווה בעדת ילדים צווחנית שדוהרת לפניה בשביל בין עצי אורן. הילדים ירוצו, נלהבים וצועקים, הבנים בחולצות שבת שייצאו מהמכנסיים והבנות בשיער פרוע מן הריצה ולחיים סמוקות. לאורנים יהיה ריח עדין של ערב בעולם של בני אדם. כשיגיעו למקום המדויק ממנו רואים את הבית הילדים יעצרו וינופפו להוריהם שבגינה. האישה שהייתה הילדה תחייך חיוך של נחת ואז תיגע בכתפה של הצעירה ביותר ותצביע על הבתים בהר ממול. השמש שתשקע מאחורי הר הטיול שלהם תיגה על ההר שמולם ותצית פתאום את חלונות בתיו בכתמים לוהבים של זהב. אז האישה שתהיה תספר להם את סיפור חלונות הזהב הישן והטוב.

הסיפור על הילד שערב ערב בשעת השקיעה ראה איך חלונותיו של הבית על ההר שממול פתאום מזדהרים, יצא במסע עקשני וכשהגיע שאל על חלונות הזהב. ילדה שנדנדה רגליים על גדר הצביעה אל מעבר להר, אל ביתו, ואמרה שכל בוקר כשהיא קמה עם השמש היא רואה את הזהב נוצץ בחלונותיו שלו.
אולי היא תספר להם את זה אחרת, הילדה שתהיה אישה לבנת שיער, אולי תצבע את הסיפור בצבעיה של הארץ החדשה שלהם ולא כפי שסופר לה, צבוע בצבעי ארץ הולדתה: ירוק ואדום וכתום של שדות פורחים עם כחול לא אכזב של מים, כחול מפכה. מה שיפה בסיפור שתספר הוא נכונותו לילדים בכל אחת מהארצות, ואפשר לסמוך עליה שתספר אותו כמו שצריך.

יהיו ילדים ששומעים את הסיפור. זה הדבר החשוב, יותר מכל האחרים: יהיו ילדים שמחים שמסתכלים בחלונות נצבעים זהב בשעה רגילה מאד של שקיעה, בעולם רגיל של בני אדם שבו הם יקומו לעמל יומם ומשחקיהם וישמחו זה עם זה ויכעסו זה על זה ויצפו זה מזה לדבר מה.
ניעוּר. עווית בחלל הבטן. גניחה. הצחנה מכה באף. ההווה פשוט:

דרגש. הילדה שיער מטונף, הילדה צרור עצמות וסמרטוטים. היא מעירה אותה ביד על הכתף. חלחלה. קערה מדיפה צחנה ניתנת בידי הילדה. רגליים קטנות על רצפת העץ. בחוץ שלג. שני דודיה של הילדה הרגו עצמם ואת בני דודיה בכדורי שינה וגז, שלא יגיעו לפה. בני דודיה האחרים מתו ברעב ומחלות על דרגשיהם בווסטרבורק ולא זכו להגיע לפה. האיש הזקן שלימד את הילדה לקלף תפוחי אדמה תמורת שמו נעלם גם הוא יום אחד. הילדה חומקת ומרוקנת את מה שצריך איפה שצריך. צחנה. גופות. אף ילדה לא צריכה לראות את זה. אף אדם שנברא בצלם. האם מחזיקה את הילדה בשובה. רגליים קפואות. צרור עצמות. שיער נוקשה מלכלוך, רוחש כינים. עיניים קצרות רואי. איך מנחמים רָעַב? לפתע היא אומרת: אחרי שכל זה ייגמר יהיה ארון בבית שבו תמיד תחכה לכל אחד מכם כיכר לחם שלמה עם צנצנת ריבה ותוכלו לאכול מתי שתרצו. כיכר לחם שלמה, את מתארת לעצמך? ועיניים חומות מתהפכות אליה פעורות לרווחה (כיכר לחם שלמה?) וככה, כשחללי בטנה צורבים וזועקים ועצמותיה נוקשות ועורה צפוד היא תופרת את הפצעים העמוקים שמבקיעה הצחנה, בשימת לב של אישה היודעת היטב את מלאכתה (היא תמיד נחשבה לכזאת), בחוט שממנו עשויים השקרים והחלומות כאחד. היא אומרת: כיכר לחם וצנצנת כל יום, לחם טרי וחם וריבה אדומה, ולמרות שהמילים רחוקות כמו אמסטרדם או פלשתינה פתאום מהביל איזה ריח של חיים בין שתיהן, אולי ריחם של לחם נאפה וריבה מתבשלת (איך, תזכירו לה, היא שכחה לרגע, מריח לחם נאפה?)

והאישה חושבת: הנה הרגע עבר ותודה לאל שעבר בשלום. עוד מעט את העבר הזה אפשר יהיה לשים מאחור עם כל הרגעים שמוטב לשכוח (מה שאחיה יעשה: ישים את כל האלבומים שברשותו בתוך כספת ולא יביט בהם או יגלה על קיומם לעולם ורק אחרי מותו שניים מאחייניו ששרדו לבד מאד וקטנים מאד, יגלו בהשתאות שכל העת היו פניהם של הוריהם בהישג ידם ולא ידעו. פתאום ייצא עבר ממחבואו). העבר הנה עבר, אבל העתיד, הוא הולך ומתמשך, הולך ונמשך (משקלו הולך ונעשה כבד על כתפיה), רקום מהחומר הזה, ההפכפך, שממנו עשויים שקרים וחלומות, החומר שהופך למשך רגע יחיד זכוכית לזהב בשעות שלפני ואחרי החושך.

אפשר להמשיך את הסיפור על הילד וחלונות הזהב ולהגיד שגם מעבר לגיא הבא יהיה בית וגם בחלונו כשהשמש תרד פתאום יתנוצץ זהב, והילד יאמר שלום לילדה על הגדר וימשיך במסעו אל הבית ההוא וגם כשיגיע לשם יאמרו לו שבית הזהב מצוי בכלל מאחוריו ובכל זאת כשתרד השמש מעבר לגיא ירָאו שוב חלונות זהב והוא שוב ימשיך, וכשיגיע להר הבא כבר יידע שהוא ממשיך על מנת להמשיך את הסיפור ושלא מחכים לו שום חלונות של זהב, אלא רק חלונות של זכוכית, כשם שלא יחכו לילדה הקטנה הצרורה על הדרגש לעולם כיכר לחם וצנצנת ריבה בארון (ואין באמת צורך, האם אומרת לעצמה ולקדקוד החם, בכיכר לחם וצנצנת ריבה בארון לכל אחד מבני הבית, זה רק כל כך נחמד לחשוב על הרעיון הזה שתהיינה שם).

יותר מכך יידע הילד שבאגדה. הוא יידע מפיהם של אלה שיפגוש שאותו זהב חמקמק שאינו בנמצא זהר בבית שהשאיר מאחור ובכל הבתים שעבר מאז ודמו לו, ממש כשם שזהר בבתים שאחריהם רדף. בכל זאת, מדי שקיעת שמש, יישא עיניים לְזָהַב פתאום מעבר להישג ידו וייענה לאתגר: למשוך את הסוף עוד קצת, להאמין עוד קצת בבלתי אפשרי, כי העתיד- הוא רקום מאשליה כאובה ורצופה פתעים של אור, רגעים נחושים של חלונות זהב, צנצנות ריבה וכיכרות לחם.

יום אחד יגידו על האישה הזו, האם, שהיא הייתה מֵענְטְשׁ, שלא שכחה לרגע שהיא אדם, גם לא בצל צלמוות. ואיך תשכח? שכחו אלו שעסקו בעבר או בהווה. היא נזהרה בעבר ובהווה שראתה נשרפים לנגד עיניה. הייתה לה ילדה לאחוז בה, ילדה למשוך.

היא לא תכין לילדה כיכר לחם וצנצנת ריבה בארון. לא יהיה בכך צורך, את מקום החלום הזה ימלאו חלומות אחרים. ילדות מחדש, ונעורים למרות, ואהבה מתוך ועל אף. כך היא נמשכת, האם, ותימשך עד אין קץ. אם לבת, אם לבת, כמו השמש שיורדת ועולה שוב ושוב ופתע מכה בסנוורים ופתע מדליקה אש על המים. כמו השמש שפעם אמר עליה איש זקן ויגע שלא היה בברגן בלזן (אבל לו חי ודאי היה מגיע גם לשם וודאי אומר מה שאמר), שהוא שונא את החיים ורע עליו המעשה שנעשה תחת השמש, שהכול הבל ורעות רוח. הוא לא עמד מעולם וצפה עם ילדים בחלונות זהב, לא יכול להיות. והוא לא הרגיש הבל נשימה אל צווארו על ספו של מוות, או לובן עיניים אסירות תקווה מתנצנץ בחשכת צריף. בכך צדק האיש הזקן: החלונות שמבעירה השמש אינם זהב (לא, הם בהחלט אינם זהב מלבד למשך בזק אחד) וכשתשוב האם לצעוד ברחובות הישנים שלה הם ירוצפו בחללים ריקים מצחוק. גם היא, האם, רע עליה המעשה שנעשה תחת השמש, רע מאד, אלוהים אדירים!
ואף על פי כן.

הסיפור הגיע לשלב הגמר של תחרות פרס ספיר ליצירה צעירה 2014

נעמה דעי, בת 26, מתגוררת בירושלים, לומדת תואר שני במסלול כתיבה יצירתית באוניברסיטת בן גוריון. לפרנסתה מלמדת ספרות ותנ"ך בתיכון.

צילום: דני מכליס


שתפו
קטגוריות ספרות

כתיבת תגובה