בואו נודה באמת, אם אני אפתח בבדיחת ה"שמעתם על הפיצול של ערוץ 2?" אתם תפסיקו לקרוא. כולנו שמענו, כולנו ראינו, והידיעה המרעישה (באמת מרעישה. די, שקט כבר!) על הפיצול נכפתה על כולנו. אבל אנחנו לא כאן כדי לדבר על הפיצול עצמו או באיזה ערוץ כדאי לכם לצפות, אלא כדי לדבר על ערב השידורים האחרון של הערוץ השני (31.10), ששודר בחסות שידורי קשת ושייצג בצורה מעולה את ההבדל בין הטלוויזיה של העבר לזו של היום ואולי גם כלל בתוכו נבואה על מה שעתיד לבוא. ספוילר: פרויד, עניין של טעם ו-VOD.
גאון הטלוויזיה, ארז טל, היה האיש שקיבל את הכבוד לפתוח וגם לסגור את שידורי הערוץ השני, מדורת השבט הישראלית שהובערה בתחילת שנות ה-90. אבל מהגאון הראשון לנהל את לוח השידורים של ערוץ 2, זה שהביא לנו את רק בישראל, הכספת, העולם הערב ועוד, ציפיתי לקצת יותר. איך, ארז, איך נתת למשדר שכזה ליפול לקלישאות? "סוג של פרודיה על טקס האוסקר" הבטחת לצופים, אבל הפרודיה האמיתית הייתה למעשה על הטלוויזיה המסחרית של אחרי הפיצול.
המשדר נפתח ב-וואו (נינט שרה את "ים של דמעות" ומרגשת את כולם) ומשם הידרדר להצגת שרשרת של אנשים שהראו לנו בדיוק את אותו הדבר במשך שעות. בזה אחר זה עלו כמה מן הדמויות הבולטות של תכניות קשת: גורי אלפי, צוות עובדה, קאסט ארץ נהדרת, אדיר מילר, גיא פינס (חמש דקות בזכיינית וכבר זוכה להופיע במשדר הסיום שלה) ועוד. כולם הגישו ו/או קיבלו פסלון שלט מוזהב, שמזכיר יותר ויברטור למען האמת, כאות הוקרה על תרומתם לטלוויזיה של ישראל. פרויד, אגב, לא היה מסתכל על השלט הזה ושותק – המסר של קשת לצופיה, בשימושה באובייקט שעוצב בצורה פאלית להחריד, הוא: אנחנו הבוס ונראה לרשת ועשר למי יש גדול יותר.
הסיבה המרכזית לארגון מחדש של הערוצים המסחריים הייתה התחרות הבלתי אפשרית של ערוץ 10 מול ערוץ 2 ועכשיו ארץ נהדרת (קשת) וגב האומה (עשר) יוצאות למלחמה על הרייטינג וישודרו ראש בראש (לפחות עד שהקרטל יתעורר על עצמו). ממש לתת לילד לבחור האם הוא אוהב יותר את אבא או את אמא ולטמטם אותו עם הסדרי ראייה. דבר חשוב שהזכייניות כנראה שכחו הוא שהיום יש משפחות מסוגים שונים ותחי הצפייה הישירה באינטרנט. לוח השידורים כפי שהוא היום כבר אינו רלוונטי לאחוז בלתי מבוטל מהאוכלוסייה, הודות לשירותי ה-VOD ופלטפורמות הצפייה האחרות – משהו שהזכייניות ומנהליהן שוכחים או מעדיפים להתעלם ממנו.
ואם הסקתי משהו מהמשדר הזה, זה שפעם הזכייניות עשו טלוויזיה טובה יותר והעתיד של הטלוויזיה המסחרית צופן לנו בעיקר כאב ראש ושיעמום. יקומו המתנגדים ויגידו שאני מתעלמת ממיטב תכניות האיכות האחרונות שהופקו תחת מטרית הערוץ המסחרי, ושהפריים טיים של היום עדיף על הפריים טיים של פעם. פלפלים צהובים, עבודה ערבית, כפולים, חטופים ועוד רבות וטובות. אבל איך אפשר בכלל לזכור את ההפקות הנהדרות האלה כשדוחפים לנו בעיקר ריאליטי ובידור מקושש לייקים ארבע פעמים בשבוע, ועכשיו בשלושה ערוצים במקביל?
משדר הפיצול הזה, שניסה לשדר לנו בעיקר יוקרה וחדשנות (וואו, HD), בעיקר חימם את הלב עם ההתרפקות על הזיכרונות של סוף שנות התשעים ותחילת האלפיים. אבל בדרך הוא שכח את הקדמה, את העובדה שביכולתו של הצופה לבחור בזמן אמת וגם לאחריו, ושגם אם "אין לנו טלוויזיה בבית" זה לא מונע מאיתנו להשתלב בשיחת היום במשרד בזמן הקפה של הבוקר.
