קמתי בבוקר בהתרגשות. כולם אמרו שלא אצליח להיכנס לשבוע האופנה, לא משנה את מי שאלתי: צלמים, סטייליסטים, העוזרים שלהם ועיתונאים כאלה ואחרים. כולם אמרו לי שיבדקו אם הם יכולים להשיג לי אישור ולא חזרו אלי. וגם מי שחזר אלי אמר שזה בלתי אפשרי. הייתי כל כך נעולה על הרעיון ששאלתי כמעט כל אדם שפגשתי (אפילו את המרצים במכללה).
הכל השתנה ברגע ששאלתי את יהב, שבמקרה הוא גם האחראי משמרת שלי בעבודה וגם דוגמן, אם יש לו קשר לשבוע האופנה. לשמחתי התברר שהוא מדגמן שם בכמה תצוגות. מיד קפצתי על המציאה (כי ברור שזה היה סימן משמיים) ושאלתי אם הוא יוכל לסדר לי כניסה, הוא אמר לי: "פשוט תבואי איתי, כבר נסתדר". סיפרתי את זה לחבר אחר, שאמר שזה לא עובד ככה, שזה אירוע רציני וחייבים אישור כדי להיכנס. אפילו צלמים מוכרים לא מצליחים להשיג אישורים.
אמרתי לעצמי שגם אם יש סיכוי של אחד למאה שאצליח להיכנס אני חייבת לנסות. מאז שאני זוכרת את עצמי החלום הגדול שלי מורכב משורת מראות שעליהן מנורות ומולן דוגמניות יפות יושבות ומתאפרות.
בוקר אחרי קמתי בהתרגשות. למרות שהבנתי שרוב הסיכויים שלא אכנס, בתוכי התבססה תחושה שאולי בכל זאת אצליח. אספתי את יהב, החבר-אחמ"ש-דוגמן שגר שני רחובות ממני ונסענו לנמל, כל הדרך הייתה עמוסה פקקים. מצאנו חנייה, מה שהיה מפתיע ביותר ואמרתי לעצמי שזה בטח סימן טוב. הגענו למקום, שבכניסה ניצב דלפק, לידו ישבוכמה בנות ובדקו מי יכול להיכנס ומי לא.
הייתי בלחץ מטורף ורק פחדתי שאחת מהן תשאל שאלה קטנה שתסגיר אותי, ועד שהיא תסיים אני כבר אסתובב ואברח משם רק כדי לא לשקר לה. יהב תפעל את המצב כשאני האזנתי בחצי אוזן והתעסקתי בפלאפון שלי כדי לא לעורר חשד (ובעיקר כדי לא להתעלף). שמעתי אותה שואלת אותו את מי אני אצלם בפנים והוא ענה לה: "אותי". צחקקתי ביני לבין עצמי וכשהרמתי את הראש מהמסך היא הושיטה לי צמיד.
אמרתי לו שיסגור לי אותו מהר לפני שאני אתעורר מהחלום.
נכנסנו אל מאחורי הקלעים. כמויות כאלה של מראות לא דמיינתי אפילו בחלומות. בכל פינה היו מלא דוגמניות ודוגמנים, שישבו והתאפרו, בצד אחד הייתה עמדה לציפורניים ובצד השני עמדה לטיפול פנים.
הייתי בהלם ושאלתי אותו מה אני אמורה לעשות, לשאול אם אני יכולה לצלם או פשוט לעשות את זה? בינתיים הכנתי לי קפה בעמדה שהיו בה יותר מדי סוגי קפה, ונרגעתי. ניגשתי אל אחת מהדוגמניות ושאלתי אותה אם אני יכולה לצלם אותה, היא אפילו לא ענתה ומיד עשתה לי פרצוף למצלמה. בפעם השנייה ששאלתי כבר הבנתי שאין צורך לשאול – אנחנו בשבוע האופנה חברים. ולא סתם בשבוע האופנה, מאחורי הקלעים שלו.
מהרגע שהבנתי את זה התחלתי להסתובב ולצלם כל מה שאני רואה: בגדים, דוגמנים, דוגמניות, סיגריות ומראות, כמובן, מלא מראות. כל הצלמים סביבי היו עם עדשות ענקיות ופלאשים מקצועיים ואני הסתובבתי עם מצלמת פילם קטנה ומצלמה דיגיטלית אפילו יותר קטנה ממנה. בחוץ פגשתי את שי, דוגמנית שעולה בפעם הראשונה על מסלול. היא נמצאת שם תחת הסוכנות החדשה של ריי שגב (דוגמנית ובלוגרית שהשיקה סוכנות דוגמנות פלאס סייז ראשונה בארץ). חלקנו חוויות של פעם ראשונה בשבוע האופנה, היא סיפרה על אינטראקציות עם דוגמניות אחרות ואני סיפרתי שניגשתי למעצב שיער ואמרתי לו בשיא ההתלהבות שלי: "מושלם פה מדי" והוא אפילו לא ענה לי.
כשהתחילה התצוגה יצאתי אל המסלול, רציתי לצלם את הדוגמנים ששימשו לי השראה (ובזכותם אני פה). לא היה לי איפה לשבת כי לכל הצלמים יש כיסאות שמורים מראש, עם השמות שלהם כתובים עליהם, ולי לא. אנשים ששילמו כסף כדי להיכנס מתחילים להתיישב בכיסאות שלהם ואני מתיישבת על הרצפה. אמרו לי לזוז כי סוגרים את האיזור הזה, אז עליתי על הבמה של הצלמים והתיישבתי על הרצפה.
הצלם שישב בשורה הראשונה אמר לי: "מה את יושבת על הרצפה? בואי שבי לידי", עניתי לו שזה שמור ל"חורחה" (השם שהיה על הכיסא) והוא אמר לי שחורחה הלך הביתה ושאשב. וככה, מהתגנבות אסורה אל מאחורי הקלעים, מצאתי את עצמי בשורה הראשונה מול מסלול ההליכה. בלי עדשה גדולה ובלי פלאש מקצועי. הצלם שישב מהצד השני שלי אמר שהתמונות של כולנו הולכות לצאת אותו הדבר, ואני התלהבתי שהוא מכליל אותי ב"כולנו", כי אין סיכוי שהתמונות שלנו יצאו אותו הדבר אדון "ציוד גדול ומשוכלל" (או שאולי כן?).
