עוד לפני תכנון הטיול הגדול שלי לח"ול אחרי הצבא, הייתי שומע סיפורים אודות "קסמי המזרח", או ה"טריפ של דרום אמריקה". כשהגיע הרגע שלי לנסוע למזרח, לא באמת הבנתי את כל מקורות ההשראה האלו. ניזונתי רק משמועות. איך זה ייתכן שכולם חוזרים תמיד מרוצים ועליזים? מה יש שם שאין כאן?
כנראה שלא רק אותי סיקרנה היבשת ההודית, משום שבכל תקופת שהותי שם, החלו לזרום לאוזניי שמועות על שינויים מהותיים לגבי תוקף אשרת השהייה של התייר הישראלי בהודו. מסתבר שממשלת ישראל החליטה להתערב ב"מכת המדינה" הזו, ולקצר את שהייתם של תיירים ישראלים במזרח. במילים אחרות – לגרום לישראלי לוותר על החוויה הקרחאניסטית.
ביודעין ובשיתוף פעולה עם הממשלה ההודית, תכננה הממשלה מבעוד מועד את קיצור חופשתו והתנתקותו של הישראלי מהודו. קשה להאשים את הממשלה ההודית ביוזמה, מפני שהודו מפסידה נתח כלכלי די רחב בתיירות. ההגבלות החדשות (2008) עבור התייר הישראלי קבעו: אשרת השהייה החוקית ירדה לחצי שנה במקום שמונה חודשים, אי מתן חידוש האשרה לעוד חצי שנה (עניין בירוקראטי שהיו מסדירים בדרך כלל בנפאל). הדבר הביא לתופעה שהפכה לא מכבר לפופולארית בקרב ישראלים עקשנים: הם מצידם מוצאים להם עורך דין הודי, משלמים לו סכום הנע בין 250- 350 דולר, ומקבלים הארכת שהייה לשלושה חודשים נוספים. עסקה שחורה המדיפה ריח רע.
ישראל עיוורת
כשניסיתי לנבור קצת בשורש העניין, גיליתי עד כמה מדינת ישראל בעצם מפחדת. ממה? מהרחבת אופקים, מהענקת זכויות, מפתיחת העיניים של אזרחיה ובכלל, מפחדת מאזרחיה. באמצעות שורה של תקנות והגבלות, המדינה מחזיקה אותנו בביצים. היא מנסה כביכול לשמור את תושביה בארץ ולהגן עליהם מפני "רעיונות זרים", אך במעשיה היא רק מבריחה ומבודדת אותם עוד יותר.
בשביל עיניים מקובעות, כל העניין הזה סביב החוויה בהודו ייתפס אולי כלא יותר ממרד נעורים מודרני. אבל ההחלטה לנסוע להודו כדי להתנתק משגרת החיים בארץ, היא יותר מסיסמא או גחמה פרטית של איזה מסטול שרוצה קצת חופש. מה שהישראלים מחפשים באמת זה משהו בסגנון של "חיה ותן לחיות", ומותרות שאינם מקבלים בארץ. המותרות הללו אינן כוללות מכונית ספורט או בית עם בריכה עם קידום לסמנכ"לות, אלא דברים כמו מחירים זולים, כאוס אנושי ברחוב, לכלוך וזוהמה, וכן את האפשרות להסתובב פרוע ושזה יראה נורמלי, אי קביעת סדר יום וחוויות שחרור כמו צריכת סמים ופעילויות יוגה.
זו לא חופשה, זה טיפול פסיכולוגי
שר הפנים דאז, אלי ישי, בחסות המדינה, שם לו למטרה להעלים כל תופעת סמים שהיא, מבלי לנסות להבין מדוע לפעמים אנשים שהיו בריאים בנפשם מגיעים למקומות הכי נמוכים. מקבלי ההחלטות במדינה אינם מבינים שהטיול בהודו נחשב עבור הישראלי יותר כטיפול פסיכולוגי מחופשה. עבור רבים הוא מרפא צלקות מהעבר ומנקה את הנפש הזקוקה למנוחה. צריך להבין שהחופש האמיתי נמצא בחופש הבחירה. הוא אינו מתבטא באילו אטרקציות יומיות כדאי לעשות, אלא האם לעשותן בכלל.
האבסורד הגדול מכל העניין הוא, שאלי ישי אינו יודע שבהודו הסמים ה"קשים" נחשבים לקלילים לעומת אלו שבדרום אמריקה. אבל כל זה לא מעניין אותו. אחרי הכול, הרבה יותר קל טכנית להטיל שורה של תקנות על מדינה אחת (הודו), לעומת מספר מדינות (דרום אמריקה). עמדתה של המדינה כלפי שהותם של ישראלים בהודו היא ברורה. היא נוטלת את האחריות מן האזרחים ומעבירה את כל הסמכויות אליה. היא אינה מפחדת ממקרי "התפלפות" בודדים, אלא מהכנסת רעיונות חדשים אליה וכל ערעור על הסטאטוס הקיים.
במקום לנסות להבין את הסממנים שמובילים כל כך הרבה ישראלים להודו, היא בוחרת ב"תרופת מנע". משהו כמו נטילת אקמול לחולה שפצוע ברגליים, כמו רועה המנסה להשיב את עדר הצאן שלו הביתה בעזרת נגינת החליל. כך מבקשת המדינה להחזיר את אזרחיה האובדים. בעיניה, הם אנשים מבולבלים שאיבדו את דרכם וצריך ליישר אותם ולהחזירם למסלול.
שר חדש, תקווה חדשה
יש לקוות אם כן, ששר הפנים החדש, גדעון סער, יהיה יותר ידידותי כלפי התייר הישראלי. מלבד המשך ההתעסקות עם בעיות כמו הגירה והסתננות פליטים זרים, מוטלת עליו האחריות להבין את צרכי העם וללכת לקראתו. במקום לתקוע מקלות ברגליו, יגדיל ויפעל ליישום היתרים ומסגרת אשראי שתשרת אותו בהגינות ובהתחשבות בארץ ובחו"ל. הצעד הראשון לכך יהיה לבטל את התקנות המגוחכות שקבע השר הקודם.
*צילום תמונה ראשית באדיבות האתר NNM.RU
