הספרות נמצאת בפרטים קטנים

שתפו

בכל סיפור טוב, יש משפט אחד שמשקף כמו גביש את כל מה שקורה בו. זה לא משפט שאומר משהו, הוא לא מצהיר, גם לא מסכם שום דבר. זהו משפט סתמי, מתעכב על איזשהו פרט מקרי, מראה משהו שולי שהגיבור רואה או לא רואה, לכאורה לא נאמר בו כלום ובכל זאת הוא מאיר את הסיפור כולו.

כשאני קוראת סיפור ומוצאת את המשפט הזה, אני יודעת שקראתי ספרות. זהו מבחן הקריאה שלי והוא עבד בכל אחד מחמשת הסיפורים שהגיעו לגמר בתחרות "היצירה הצעירה" של המחלקה לתרבות במכללת ספיר והנה שתי דוגמאות מתוך שני הסיפורים שהגיעו למקומות הראשונים.

דוגמה ראשונה מתוך הסיפור "זיתים דפוקים" של דעאל רודריגז גרסיה: בארוחה מרובת משתתפים בליל שישי אומר אחד האורחים: "עם ישראל לא צריך שיגידו לו מה לעשות. למה הוא מומחה במה לעשות. ובמיוחד עם ערבים". על זה עונה גיבור הסיפור "עם ישראל זו קהילה מדומיינת" ונותן דוגמא של מועדון אוהדים כשמכבי מתפרק. זה משפט לא לגמרי מובן. מורכב ממשהו שהגיבור שמע באוניברסיטה, או מפי החברה האינטלקטואלית שאתה הוא מסתובב בזמן האחרון, לא מתקשר היטב לשיחה וברור לגמרי שאיש מהנוכחים בארוחת ליל שישי המתוארת לא מבין אותו.

קרעים על שולחן הארוחה

ובכל זאת הקשר המגוחך הזה בין עם ישראל שלא צריך שיגידו לו מה לעשות, לבין המונח "קהילה מדומיינת" המגדיר את היחסים הרופפים בין יחידים בתוך קבוצה, ממצה את כל הקרעים המתגלים על שולחן הארוחה בין אשכנזים ומזרחים, בין משכילים ללא משכילים, בין שמאל לימין. כל מה שנפרש בסיפור, בעלילה, בדיאלוגים, בוויכוחים, נמצא כאן כקרע בין עמדות שונות, שחוצה לא רק קבוצות ומעמדות, אלא בין מילה למילה. כל מה שקורה בסיפור מסתכם במשפט הזה.

דוגמא שנייה מתוך הסיפור "אומן" של יאיר אגמון: "ובסוף הוא נחת, המטוס, בקייב, והאוויר היה שחור וקר וגלותי ונוכרי וערל, וכל היהודים יצאו מהמטוס והצטופפו באוטובוסים כפופים שלקחו אותם לטרמינל, וידידיה, שהיה גם ככה המום מההחלטה הזאת, הספונטנית וחסרת האחריות שלו, לטוס, מצא את עצמו שולח הודעה לאבא שלו דרך החבילה של פלאפון חו"ל, ובהודעה הוא כתב, אבא, נחתנו בשלום, אני עכשיו בקייב, נשתמע, וכבר כשהוא שלח אותה הוא התחרט".

לכאורה מה יש כאן; בן שולח לאבא שלו הודעת אס.אמ.אס, מאות כאלה נשלחות כל יום במציאות ובספרות, ובכל זאת המשפט השגרתי הסתמי הזה מתקשר כמו קורי עכביש לכל חלקי הסיפור. הוא מתקשר להתחלה, כשהאב מחבק את בנו "כמו שרק אנשים שלא יודעים לחבק מחבקים" והבן כועס עליו משום שסידר לו חבילת פלאפון חו"ל לנסיעה כל כך קצרה.

מחיר הגאולה

המשפט הזה מתקשר גם לסוף הסיפור, כשהגיבור מצלצל לחברתו שעזבה אותו לפני שנתיים ולא מוצא מה להגיד לה והיא לא מוצאת מה להגיד לו. והוא מתקשר גם לאמצע הסיפור, לתיאורי היהודים המגיעים לאומן והם עסוקים בבדיקת מחירים, השוואת טיב שדות התעופה, מקומות לינה, בכל דבר מלבד במטרה שלשמה הגיעו למקום.

הבחור שנסע לאומן לחפש איזושהי גאולה, בוודאי לא יימצא אותה שם בין המוני היהודים. מה שנשאר לו זה הקשר הדל הלא מספק עם אבא שלו ,שאיתו הוא לא מסתדר ועם החברה שלו שעזבה אותו. שליחת אס אמ אס אחת מסכמת את כל זה, כמשהו שלא נאמר באופן ישיר, לכאורה לא נאמר כלל ובכל זאת הוא קיים כאן כמו בכל הסיפורים האחרים בתוך המשפט האחד, שממצה ללא מלים ולפעמים במלים לא לגמרי מתאימות, את הסיפור כולו. זו בשבילי ספרות.


שתפו

כתיבת תגובה