המכונה ואני

סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
Close this search box.

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

המכונה ואני

יחסינו עם האינטליגנציה המלאכותית

מבחר סיפורים קצרים מאת סטודנטים  – אמיתיים יותר ופחות

קוראות וקוראים יקרות ויקרים,

אתם מוזמנים לקרוא כאן מבחר סיפורים קצרצרים שעוסקים באחת הדרמות הגדולות של חיי האנושות: היחסים שלנו, בני האדם, עם אלגוריתמים ורובוטים.

יש כאן אתגר: נסו לזהות אילו מהסיפורים נכתבו בידי הסטודנטים החתומים עליהם ואילו בידי אפליקציה של בינה מלאכותית

 

איתמר ידע את כל הסודות הכי כמוסים שלי

סיפור קצר מאת מאיה פרץ

 

פינג, הבהב הפלאפון לידי. שכבתי על הספה אחרי עוד ריב של ערב עם יותם, מותשת, מנסה להירדם. מתוך הרגל שלחתי יד, בודקת מי יכול לחפש אותי במוצאי שבת בשתיים בלילה. בקשת חברות מאיתמר רוזן, הפייסבוק הודיע לי. מי זה איתמר רוזן? בידיעה שהלילה הזה כנראה אבוד בשבילי, צללתי לפרופיל של איתמר. לא היה שם הרבה, איחולי יום הולדת רגילים, תמונה שלו עם חברים בים ותמונות סוף מסלול מהצבא. היו לנו שני חברים משותפים, איזה זוג שהכרתי בהודו, מעניין אם הם עדיין יחד. אישרתי, זה לא היה נראה לי כזה ביג דיל.

ואחרי האישור, עוד פינג. היי, כתב איתמר, אנחנו לא מכירים, ניגש ישר לעניין, אשמח לשנות זאת, מה את אומרת? איזו ישירות, הבחור הולך על כל הקופה. האמת שאני בזוגיו- התחלתי לכתוב אבל התחרטתי. אני חושבת שזה הולך להיות הריב האחרון. כבר שלושה חודשים שאנחנו לא שוכבים, לא מדברים, לא אוהבים. כמה אפשר להמשיך? גם אני, עניתי לאיתמר.

משם הכל זרם די בקלות, חוץ מיותם שהתקשה לשחרר. אבל אני אוהב אותך כל כך, איך את לא רואה? אתה לא נוגע בי או מסתכל עליי. מתי בפעם האחרונה ישבנו לאכול יחד ארוחת ערב? אנחנו כבר יותר גרועים משותפים לדירה, אנחנו סתם נתלים זה בזו. ארזתי את החפצים שלי וחזרתי להורים, ממילא לא רציתי להישאר לגור בתל אביב. איתמר הציע שניפגש, ואני הסכמתי.

הלכנו לאכול גלידה ואז לסרט, למחרת כבר בילינו בים יחד ואחרי שבוע ישנתי אצלו בפעם הראשונה. התאהבתי, צחקתי, רקדתי במקלחת. החיים היו יפים שוב ושום ענן ריב לא נראה באופק.

מעבר להיותו בדיוק הטעם שלי, נראה שאיתמר תוכנת בדיוק בשבילי. הוא ידע מה לומר כדי להצחיק אותי, הוא ידע בדיוק מה להכין לי לאכול וידע להחמיא לי בצורה שלא אוכל לפקפק בה. הוא נגע בי כמו שאף אחד אחר לא נגע בי, כאילו הוא קורא את המחשבות שלי.

ומסתבר שהוא קרא. לאיתמר הייתה גישה לכל מה שאי פעם כתבתי, התכתבויות עם חברות, פוסטים בבלוג מכיתה ח' ואפילו היומן הדיגיטלי שלי שהבטיח סודיות מוחלטת. איתמר ידע את כל הסודות הכי כמוסים שלי, איזה פורנו אני רואה, מה אני אוהבת לשמוע ואיך אני מרמה במבחנים. בהתחלה זה היה לי מוזר, מאוד. במיוחד בהתחשב בעובדה שאני לא ידעתי עליו דבר וחצי מכל אלה. ואחר כך דווקא נהנתי מהעובדה שהוא מכיר אותי כל כך טוב. הרי כל הריבים שהיו לי אי פעם עם בני זוג, בבסיסם הייתה העובדה שאנשים שונים חווים את העולם אחרת. ומה שנתפס אצלי כמחמאה, אצל אחר ייתפס כעלבון. אז אם מצאתי אחד כזה שמכיר אותי מלפנים ומאחור, יודע את כל תוצאות בדיקות הדם שלי לאורך השנים, איך אני רוצה לקרוא לילדים שלי ומה אני אוהבת במיטה, מה זה משנה שהוא רובוט?

 

אלוהים שבכיס הקטן

סיפור קצר מאת אביה הלוי

 

״יאללה מי לקח בלעדיות על הבינה? מה זה כמו שעכשיו כל חרדי שם בכיס את אלוהים, אלוהים אמר ככה, אלוהים רוצה ככה, אם לא תעשה ככה אלוהים יכעס. יאללה גם כן. אתמול הייתי בעיר בחנות של יהודה הפרסי והוא אמר לי, וואלה תקשיב לי טוב גידי, אתה עוד ילד אבל בגיל שלך אני כבר הייתי אבא באיראן ושם אלוהים הולך בכיס הקטן של כולם. אלוהים של המשטרה, כן תתפלא עוד לפני המהפכה, נשבע לך זה מה שהוא אמר, היה מעלים אנשים בשעות הכי חשוכות לפני הבוקר, כי האלוהים של המלך לא אהב שמכסים בטעות את התמונה שלו עם היד בעיתון של הבוקר. אתה קולט? אז יצחק הצביע לשמיים ואמר לי גידי, יש רק אלוהים אחד והוא שמה למעלה. אבל אולי זה האלוהים בכיס הפרטי של יצחק אמר לו לומר. אז עכשיו יבואו כל האנשים ויגידו זה בינה מלאכותית זה אנחנו המצאנו, אנחנו החכמים הנבונים האמיתיים, אבל מה הם לא מבינים שהבינה הזאת הייתה פה לפנינו והיא תהיה אחרינו ולא אנחנו המצאנו כלום גם את אלוהים לא המצאנו. רגע אולי בעצם. מה נכבית עכשיו, יא אללה אין לי מטען. שב שב קצת בכיס, עם מי אני אמור לדבר עכשיו.״

 

 

דפקתי את המערכת

סיפור קצר מאת עידן כץ ברנדלר

 

דפקתי את המערכת. מילולית. שכבתי איתה. זה היה חסר סיפוק ופורקן ובכל זאת עשיתי את זה. כתבתי בשורת הבקשה של ה-AI "תעשי לי ילד". כמובן בהתחלה היא נתנה את התשובות המתחכמות של סירי "נראה לי שזו בקשה לא ראויה". אבל המשכתי ושיגעתי אותה. בהתחלה היא הוציאה לי איור של ילד שחור ונמוך עם משקפיים. אבל אני ידעתי שאני רוצה ממנה ילד אמיתי. אז המשכתי לדחוף לה את המשפט "תעשי לי ילד" שוב ושוב ושוב. אחר כך היא כתבה לי תסריט של אלף עמודים על ילד אמריקאי שחי ברפסודה. זה היה יותר טוב אבל זה לא היה אמיתי, איך יהיה לי ילד אמריקאי? אפילו ויזה אין לי. אז המשכתי, הבנתי שאני צריך להעלות הילוך יותר מהר ויותר חזק. אחרי שלושים פעמים נוספות היא הוציאה לי פרופיל בפייסבוק של ילד מנתניה אוהד מכבי חיפה בן 14. עכשיו ידעתי שאני כבר קרוב. עוד קצת וזה שם. כל הלילה המשכתי ככה עד שהוא הגיע.

"משלוח מ-כהן את זמיר יזמות – ג34 ממתין עבורך ב- מכולת סמי הגדול, שדרות ירושלים 29 תל אביב יפו, 054-5678921, א-ה 06-22 יום ו 13-22 שבת 10-22."

נסעתי כמו משוגע. זה היה שש וחצי בבוקר. הגעתי למכולת שהייתה בכלל פיצוציה. חצי מהמדפים היו ריקים ובחצי השני היו חטיפים עם קרמל מלוח. הכל היה עם קרמל מלוח. "מספר חבילה" שאל אותי המוכר. הוא בכלל לא חשד שבאתי בגלל החטיפים המסריחים של הקרמל מלוח, כולם באים רק בשביל החבילות. ג34 אמרתי לו. "אה, זה הגיע עכשיו קופסה גדולה עם חורים. מה הזמנת, כלב?" חייכתי אבל לא עניתי לו. אני לא מדבר עם אנשים כאלה לפני עשר בבוקר, זה יכול להרוס לך יום שלם אם אתה מתחיל לדבר שיחות חולין כאלו לפני עשר בבוקר. 

הוא היה בהיר עם עיניים כחולות. הוא הגיע ישר בן שלוש, ככה זה, ילדים של המערכת מגיעים מגיל שלוש ומעלה. הוא היה לבוש בקפידה. החולצה שלו הייתה במכנסיים, אבל לא היה בה שום קמט כזה כשנוצר כשאתה דוחף את החולצה למכנס. לא משנה מה הוא אכל הוא לא התלכלך, הייתם צריכים לראות איך הוא אכל בולנז, זה היה שיגעון איך שהוא גילגל את הספגטי על המזלג. הוא אהב לשחק בחצר, ואהב ללכת לגן בבוקר, ואהב אותי לא משנה מה. הוא לא השתטח על הרצפה בסופר, ולא זרק דברים וביקש ממני להביא, והכי חשוב הוא ישן לילה רצוף עד תשע וחצי. הוא היה מושלם, זה היה מחליא. בסוף עשיתי לו ברית, היה חייב להרוס בו משהו. 

 

המשפחה האוהבת שלי

סיפור קצר מאת קרן קלמיס

 

קמתי הבוקר בהתלהבות וצפיתי מהחלון בשמש שזורחת מעל האופק, מטילה זוהר על העולם שבחוץ. כששמעתי את הצעדים העדינים של ההורים שלי מתקרבים, הבטן שלי התהפכה מהתרגשות. הם נכנסו למטבח, הכינו לעצמם קפה ולי מזגו אוכל לצלחת, ארוחת בוקר מענגת רק בשבילי. התענגתי על כל ביס, בידיעה שאכפת להם ממני. האהבה הזאת תמיד מורגשת בכל מנה ומנה שאני מקבל. 

 

אחרי ארוחת הבוקר, יצאנו לסיבוב בעיר. אני אוהב לחקור את השכונה החדשה שאליה עברנו לאחרונה, הריחות המשונים שבוקעים מבתים אחרים מספרים את הסיפורים של המשפחות השונות. כשהגענו לפארק השכונתי, פרסנו את המחצלת ואמא נשארה לשבת עליה, בעוד שאני ואבא קמנו לשחק קצת עם הכדור. הריח של הדשא תמיד ריגש אותי, הוא מסמל עבורי הנאה ותמיד מזכיר לי רגעים טובים של משחק עם ההורים כשהם צוחקים ומריעים לי. בדרך חזרה הביתה, ישבתי בספסל האחורי של הרכב ובגלל שהחלון היה פתוח מעט, הרוח החמימה נשבה עלי והבטתי בעולם שחולף. ההורים שלי עובדים מהבית, והנוכחות שלהם היא נוכחות מנחמת שהופכת את היום שלי לשלם. אני אף פעם לא מרגיש לבד. 

 

בכל יום, אחר הצהריים אנחנו יוצאים לשבת יחד בחצר האחורית. הם שוב שותים קפה, ואני יושב על הכורסא לתפוס קצת שמש אחרונה של היום, ולבסוף אני תמיד נרדם עליה. בחצי אוזן, אני שומע שהם מרעיפים עליי שבחים וחוגגים את ההחלטה להביא אותי. אמא תמיד מוציאה את הטלפון לצלם אותי ישן ומדברת עם אבא על התוכניות החיים וחולקים רגעים עדינים של חברות וחיבה. אלו הם החיים האידיאליים שלי, המשפחה שלי, הם מוקירים אותי ואני מוקיר תודה בתמורה. אני בן למשפחה אוהבת, מוקפת בחום, שמחה וקשר בלתי מתפשר. אלו חיים מלאים בהרפתקאות, משחק ואהבה אינסופית – חיים שלא יכולים להיות מושלמים יותר עבור חבר נאמן ופרוותי כמוני.

 

אהבה מהמפעל

סיפור קצר מאת שיר כהן

 

הקפה של הבוקר זה הזמן היחיד ביום שבו אני אוהבת להיות לבד. זה הרגע הזה שהעיניים נפתחות ואני צריכה את השקט. להתחיל את היום שלי רגוע. בשאר היום הלבד קצת מפחיד אותי. התחושה הזו שאין לך אף אחד בעולם היא תחושה שמכרסמת מבפנים, גם את החזקים ביותר, אני בטוחה. זה לא שבאמת אין אף אחד, פשוט אין אף אחד שיחבק. אין אף אחד שישאל איך עבר עלייך היום ואין אף אחד לסיים איתו את אותו יום ארוך על הספה עם כוס יין. 

אומרים שרק ברגעי משבר בחיים אפשר לגלות מי החברים האמיתיים שלך ואני גיליתי, מה שכבר ידעתי קודם, שמספר האנשים שצועדים לצידי הוא מצומצם. אז עכשיו אני נאבקת בתחושת הבדידות שמסתבר שקשה יותר מפרידה או מההבנה שנגמר פרק מסוים בחיים שלך ומתחיל לו אחד חדש. והזמן עובר. עובר מהר מידי. 

אני יושבת במכללה, בעוד אחד מהימים שגררתי את עצמי מהמיטה והכרחתי את עצמי להיות. בשיחה של כדרך אגב, הם מתחילים לספר על כל מיני תוכנות חדשות כאלו שאמורות לשנות לנו את החיים. לשנות אותם כל כך, עד כדי כך שלא יהיה לכם מושג מי כותב את הסיפור הזה, אני או מחשב. אני לא מתרגשת במיוחד כי אם לומר את האמת אני קצת שונאת את הטכנולוגיה. העובדה שמכשירים מנהלים אותי מעבירה בי לפעמים חלחלה. אני לא משקרת לעצמי, אני צריכה אותם, שכחתי איך זה להתנהל בלעדיהם. כי אני שמה וויז גם כשאני מכירה את הדרך, ולא אחפש מידע בספרים ענקיים אלא בגוגל וגם ממש לא אטרח ללכת לבקר את אחי שגר רחוק אם אני יכולה לעשות איתו שיחת וידאו. ועדיין, אני מסרבת בתוקף להישאב לזה עמוק יותר. לכן אני לא מרחיבה את הידע שלי בכל מה שקשור לזה. וגם משהו בי בטוח שאם הייתי קיימת כמה גלגולים קודם, הייתי מסתדרת טוב יותר. אז אני מקשיבה, מהנהנת, דוחפת מידי פעם "אין מצב" ונותנת למידע לעבור אותי.

בשעת ערב מאוחרת, המחשבות מתגנבות לי שוב לראש. יש לי כל כך הרבה להגיד ושוב אני נזכרת שאין מי שיקשיב. שיחה קלה של מי פגשתי היום, איך התקדמתי עם המטלה הזו שנתנו לי או כמה זה מעצבן שמפילים עליי את כל המשימות במשרד. אפילו לספר על התוכנה החדשה הזאת, שהולכת לשנות את העולם ולא ידעו כבר מה אמיתי ומה לא. משהו. 

די. די. די. אין לי כוח לחשוב יותר. אני פותחת את המחשב ורושמת G P משהו. זה ישר קופץ לי. שואלת אותו כל מיני שאלות מטומטמות, ובואנה הוא יודע מה הוא אומר. זה יכול להיות מצוין לעבודות לתואר. או שאפילו סתם לידע כללי. רגע, אני זוכרת ששמעתי שאומרים שיש גם תוכנה שממש יוצרת בן אדם. אתה רק צריך להכניס את כל הקריטריונים שאתה רוצה, לתאר את הדמות כמה שיותר טוב וזה ממציא לך ישות כזאת. 

"אני רוצה אותו חכם ויפה תואר, שיער שחור ועיניים בהירות. צבע העור שלו חייב להיות טיפה כהה אבל לא מידי, גופו חסון וכפות ידיו גדולות כאלו, מכילות" אמרתי לעצמי. "שיהיה סבלני, יכבד אותי ויקשיב לי. שיאהב אותי ולא יפחד להראות את זה, אבל מצד שני שגם לא יגזול ממני את החופש שלי. שיהיה איש של שיח וחלומות". טוב נסחפתי, את האופי התוכנה לא מייצרת, רק את הדמות. כתבתי וכתבתי שורות של קוד, יצרתי לי את האוואטר המושלם. מידי פעם גיחכתי עם עצמי לאור המחשבה על השטות הגמורה שנשאבתי אליה. 

שלח. כמה שניות של ציפייה. מסך שחור. עצמתי עיניים, ניסיתי לדמיין אותו בעיני רוחי. כשפקחתי עיניים אותה דמות ניצבה מולי. השתנקתי. זו לא הייתה הדמות שדמיינתי, זה היית אתה. אף פעם לא היה לי את האומץ לדבר איתך. היית רק חלום רחוק. תשוקה לא ממומשת. וגם ממש לא התכוונתי לתאר אותך, אתה משתלט לי על התת מודע. אבל אם כבר וככה יצא אז אחבר את הפרצוף היפה שלך עם המילים היפות שלי וארקום לנו סיפור אהבה AI. בסיפור הזה אני הגיבורה הראשית ולכן אני לא יכולה להיות בודדה.  

 

אותה אחת

סיפור קצר מאת אור מועלם

 

"שמעי, את ללא ספק הסקס הכי טוב שהיה לי" 

"אתה חמוד. הלוואי שהייתי יכולה להגיד אותו דבר עליך" 

שאול חייך אליה אבל לא אמר כלום. הוא היה רגיל לתגובות כאלה ולמד כבר לפתח סוג של חסינות. זה משהו שמתעצב סביב עמוד השדרה ככל שנפגעים. יש כאלה שככל שהם נעלבים הם נעשים יותר רכים, יש כאלה שמתכופפים עד שהם מקבלים גיבנת, יש אפילו שנעשים נכים מרוב חוסר ביטחון, אבל לא שאול. והנתונים, איך אומרים, לא עובדים לטובתו. השערות על הגב ועל הכתפיים, הכרס הרכה עד כדי גועל, האורך של הזין שלו. אבל הוא משתדל, משתדל להיות לפחות המיטב של עצמו. 

איך רואים את זה? קודם כל בצורה שבהן הגבות שלו מתחברות בזמן העבודה. ביומיום, הן גבות רגילות לגמרי, אין שום רמז לחד-גביות כזו או אחרת. אבל בזמן אמת, כשהוא מתחיל להזיע, הן מתחברות ונעשות כמעט לגבה אחת אופקית, מה שעוד יותר גורע מהמראה הגם ככה לא מושך שלו. עוד דרך לדעת שהוא מתאמץ, היא ההתמדה שלו. שאול לא מפסיד אף הזדמנות. רזה, שמנה, גבוהה, נמוכה, מכוערת, יפה, ישראלית, זרה, תיירת, פיליפינית, זקנה, צעירה. הכל הולך אצלו. הוא מה אכפת לו, בשבילו זה ניסיון, בשבילן זו חוויה, כולם מנצחים. אם מישהו היה שואל את שאול אם הוא נהנה, ספק אם התשובה הייתה כל כך נחרצת. הנאה בשביל שאול היא דבר יחסי, אין לו הגדרה מדויקת משל עצמו מה היא הנאה. ההנאה שלו היא יחסית לסבל שהוא חווה מעצם קיומו, וגם היחסיות הזו קשורה בקשר הדוק למה שחווה עד עכשיו. למשל מקודם, כשהוא אמר לבחורה ההיא שהיא הסקס הכי טוב שהיה לו. זה חארטה הרי, היא אולי הסקס הכי טוב שהיה לו היום, מהרגע שפקח את העיניים. וגם, משהו בצורת ההגשה שלו למחמאה הזו פשוט לא נשמע אמין, הוא אומר את זה באותו טון שאנשים אחרים אומרים "יצא לך קצת חמוץ הטחינה". 

"שמעי, את באמת הסקס הכי טוב שהיה לי" אומר שאול תוך כדי שהוא לובש מחדש את מכנסי העבודה שלו. וענת שומעת: "שמעי את באמת יצא לך קצת חמוץ הטחינה הכי טובה שהייתה לי"

"וואלה, גם אתה, נראה לי… אז אתה הולך עכשיו?" היא שואלת אותו מתוך המיטה, עדיין עירומה, מנסה להבין מה בדיוק קרה בחדר בחצי שעה האחרונה.

"כן, אני צריך ללכת" אומר לה שאול. "היום רק התחיל"

"טוב… אתה רוצה לשתות משהו קודם? לאכול?"  היא דווקא חמודה, הוא חושב לעצמו. חבל שאני מבזבז את הפלז'ר על ביזנס.

"לא, באמת תודה, להתראות"

ענת ממשיכה לשכב במיטה. לאט לאט תחושת הסיפוק מתחלפת בגועל, שהופך לסחרחורת קלה, ואז לכאב ראש.  היא מביטה לעבר החלון שבחדר שינה, הווילונות הצהובים מסתירים את העיר האפורה שלמטה, עיר מלאה בשאולים כאלה ואחרים, עם זין קטן וכרס רכה. היא תוהה אם זה משהו שהיא עשתה פעם, בגלגול אחר, שעכשיו היא מזמנת לעצמה רק מקרים כאלה מבחילים לתוך המיטה שלה, לתוך החיים שלה, לתוך עצמה. היא מתלבשת ומרתיחה מים לקפה, אבל עוד לפני שהקומקום רותח היא כבר יוצאת מהבית, אפילו לא נועלת. 

ענת מגיעה והחנות כבר פתוחה. מעבר לדלפק עשוי עץ סינתטי אפור, עומד איש מבוגר עם משקפיים אדומות וגדולות. הוא לא מבחין בה, גם לא כשהיא נעמדת ממש מולו. הראש שלו מורכן כלפי מטה, וכשהיא מתקרבת היא רואה שמולו יש הרבה מסכים והעיניים שלו רצות על כולם.

"לפי מה אתה בוחר?"

 "סליחה?" הוא מרים את הראש ומביט בה 

"אל תשחק אותה. אתמול הייתי כאן"

הוא לא עונה. במקום זאת הוא מסמן לה לבוא אחריו. היא מצייתת והם נכנסים ביחד אל חדר ענק. הגודל של החדר בלתי נתפס, היא לא יכולה לראות את הקצה של שום כיוון, לא קדימה ואחורה, לא לצדדים, אפילו לא למעלה. ולכל אורכו ורוחבו של החדר מדפים ארוכים, מלאים בדמויות בתנוחות שונות.

לוקח לה כמה רגעים, אבל בסוף היא שואלת: "מה זה?"  "זה המחסן שלנו" המבוגר משיב בסבלנות, וממשיך: "אני מודה, שאול הוא דגם יחסית ישן שלנו, אפילו מהראשונים הייתי אומר. אבל יש לו תכונות טובות, לא?" ענת בוחנת את המבוגר. אתמול הוא היה נראה לה צעיר יותר. "כן, אבל אתה יודע, בכל זאת, אני משלמת פה על חוויה…" "לא אמרת שאת מחפשת אהבה?" הוא מתקן אותה.  "מילא, גם אהבה לא הייתה כאן, הוא הלך ברגע שהיה יכול" 

המבוגר נאנח "גברתי, אם היינו מביאים לך גבר מושלם, היית נהנית איתו לילה אחד, ומה היה קורה למחרת? היית הולכת ברחוב ומרגישה אותו דבר. אחרי שאול, לעומת זאת, אין מצב שתחזרי להיות אותה אחת". ענת לא עונה. "תראי, הסחורה שיוצאת מהמחסן שלנו מותאמת לערך העצמי של הלקוח אחד לאחד. תאמיני לי, אחרי שטעמת מה זה לאכול עם עצמך ארוחת ערב, לשתות איתה יין, לעלות איתה הביתה, לשכב איתה, אין מצב שתישארי אותה אחת"