מאז הגעתם של ולדימיר פוטין ואנשיו לשלטון, חופש הביטוי ברוסיה נעלם בהדרגה. זה התחיל עם קריסת עצמאותו של ערוץ הטלוויזיה NTV, שלמורת רוחו של פוטין ומקורביו, לא נרתע מאמירות ביקורתיות על השלטון ופרסום תחקירים אמיצים. ההשתלטות על NTV שהיה סמל לחופש ביטוי עיתונאי סימנה את נקודת האל חזור. ההנהלה שעמדה לצד העיתונאים פוטרה, ובמקומה הגיעה הנהלה חדשה, ממושמעת וכפופה לפוטין. העיתונאים הבכירים שנטשו את הערוץ במחאה, הוחלפו באנשים חדשים, "נכונים" יותר, והכל המשיך כרגיל.
רוסיה או 1984?
הדרך לשליטה טוטאלית על אמצעי התקשורת הייתה רק עניין של זמן. בזה אחר זה ערוצי הטלוויזיה, העיתונים ותחנות הרדיו הפסיקו לבקר את האליטה השלטת, חיצי הביקורת הופנו למטרות אחרות, ביניהן האופוזיציה וארצות הברית. איומים ואמצעיים משפטיים ננקטו כנגד כל מי שלא הבין את המסר ולעיתים הרחיקו השלטונות עד כדי חיסול המתנגדים.
נכון להיום, וכתוצאה ממאבק עיקש ונוקשה של פוטין באמצעי התקשורת, נותרו מעוזים תקשורתיים ספורים המספקים מידע שלא עבר צנזורה או צנזורה עצמית. הגופים הנחשבים לאחרוני המוהיקנים הם: תחנת הרדיו "אכו מוסקבי", העיתונים: "נוביה" ו"ניו טיימס", וערוץ הטלוויזיה "דוז'ד".
כיצד ניתן להסביר את העובדה שלמרות כל האיסורים והאיומים אלו מצליחים להתקיים? התשובה נעוצה ככל הנראה בצורך של פוטין בפרגוד שיסתיר את המצב האמיתי. גופים אלו משמשים את פוטין כהוכחה לחופש הביטוי (מדומה ככל שיהיה) בעת שעולות נגדו טענות מבחוץ. לכאורה, הגופים הללו פועלים ככלי תקשורת עצמאיים, אך בפועל עינו החצי פקוחה של השלטון משקיפה ממגדל השמירה. כך או אחרת, השפעתם של גופים אלו על הנעשה במדינה מינימאלית והקהל שלהם הוא נישתי.
בלוג קטן מהפכה גדולה
לצד אמצעי תקשורת המצויים תחת שליטה או כאלו המשתפים פעולה עם השלטון בתקווה למצוא חן בעיני מקבלי החלטות, מתקיימת הבלוגוספירה במציאות מקבילה. רבות הבמות שיש לבלוגים באתרים השונים, אבל הפלטפורמה המרכזית היא האתר livejournal.com, שבו מספר הבלוגים בשפה הרוסית עולה על שני מיליון. מרבית הבלוגרים ברוסיה, הם אנשים צעירים ומשכילים, שלא הספיקו להיחשף יתר על המידה לתעמולה מבית היוצר של ברית המועצות, אלו מתנגדים לעריצותו של השלטון ובוחרים לצעוד קדימה לעתיד של חופש. הבלוגרים הללו דואגים לפרסם מידע שפוטין ומקורביו מנסים להסתיר ומחזיקים בעמדות נונקונפורמיסטיות וביקורתיות כלפי המציאות הקשה הסובבת אותם.
עד לשלב מסוים השלטונות הרוסים נטו להמעיט בערכם של הבלוגרים ולא ראו סיבה לבזבז זמן ומשאבים על מאבק באזרחים שבסך הכל יושבים בבית וכותבים פוסטים באינטרנט. כמה מסוכנים הם כבר יכולים להיות? השינוי הגדול הגיע בבחירות של דצמבר 2011, כשמאות אלפי אנשים יצאו לרחובות בטענה לזיוף תוצאות הבחירות. מאותו רגע בזמן השלטונות הפסיקו להקל ראש בבלוגרים.
אחד ממובילי היציאה לרחובות היה בלוגר בשם אלכסיי נבלני. כשנבלני פתח את הבלוג שלו, הוא היה עורך דין ופעיל פוליטי אלמוני. אט-לאט, בזכות חשיפת שחיתויות של פוליטיקאים ואנשי עסקים בולטים, הוא צבר מוניטין של לוחם צדק וסחף אחריו אלפי עוקבים. בעקבות תוצאות הבחירות השנויות במחלוקת של 2011 אלכסיי פרסם קריאה לצאת להלחם באי-הצדק, ודרש ספירה מחודשת של הקולות.
מפלגת הנוכלים והגנבים
אחרי שנים רבות בהן לפוטין לא היה יריב של ממש, נבלני נכנס לחלל ריק ואיים על נשיא רוסיה. הופעותיו בהפגנות המוניות, נאומיו הסוחפים וחזותו הכריזמטית הציבו את נבלני כאלטרנטיבה מרעננת לפוטין המאוס. אמנם בסופו של דבר המפגינים לא השיגו את מטרתם ותוצאות הבחירות נותרו על כנן, אך תוצאת לוואי אחרת בלתי רצויה התרחשה: נבלני הפך למנהיג הבלתי מעורער של האופוזיציה ולבעל השפעה עצומה על השיח הציבורי של רוסיה. נבלני הדביק את הכינוי "מפלגת הנוכלים והגנבים", למפלגת השלטון והכינוי הפך לשם הלא רשמי של הליברלים למפלגת "רוסיה המאוחדת". כשנה וחצי לאחר אותה מערכת בחירות, נבלני השתתף בבחירות לראשות העיר מוסקבה וזכה ל – 27% מקולות המצביעים (632,697 איש), הישג לא מבוטל במדינה עם חופש ביטוי כה מוגבל.
האם פוטין הכל-יכול, חסר אונים מול הבלוגרים? תיאורטית בוודאי שלא. אנשיו יכולים לחסום גישה לאינטרנט כמו באירן, או להציב בקרה קפדנית כמו בסין, אבל לפי שעה הם חוששים לשלול את חופש הביטוי ברשת מחשש להפגנות המונים. אותו קו חשיבה תקף גם ביחס לנבלני – אין בעיה להכניס אותו לכלא, שהרי בתי-המשפט הם יד ימינו של השלטון, אבל מהלך שכזה עשוי לעורר זעם בקרב תומכיו ולדחוף אותם לתוקפנות ואלימות. זוהי למעשה הסיבה היחידה שנבלני עדיין חי ובועט.
תרחיש סיני או מצרי?
ההצלחה של נבלני היא הצלחת הבלוגרים ובמידה רבה מבטאת את הסלידה העמוקה שלהם מהמשטר הנוכחי. הקונפליקט בין השלטון לבלוגרים נמשך כבר תקופה ארוכה. שתי קבוצות הנמצאות בשני קצוות מנוגדים ללא סיכוי לפשרה. כרגע הקונפליקט בהשהייה, אך לא לזמן רב והשאלה היא רק לאן כל זה יתפתח ולפי איזה תסריט: סיני או מצרי?
