את: כן את!
מה הופך את הסדרה "את" לכזאת מוצלחת? מה הייתם עושה בשביל אהבה? הייתם עוקבים אחרי מישהו כדי לא להיות לבד? הייתם מנצלים את הרשתות החברתיות כדי להתקרב לאנשים?
תהיו מופתעים לגלות שהסדרה עלתה לראשונה בארצות הברית ברשת מקומית בשם "Lifetime" בארצות הברית ב2018 ולא תפסה תאוצה. עם הגעתה לנטפליקס, הסדרה הפכה לתופעה ויראלית כמעט בין לילה. "את" היא סדרת דרמה פשע אמריקאית המבוססת על הרומנים של קרוליין קפנס. העלילה מתמקדת בסיפורו של ג'ו גולדברג, אותו מגלם פן בדג'לי (דן האמפרי, "אחת שיודעת").
ג'ו, מנהל חנות ספרים בניו יורק, מכיר ומתאהב (מבחינתו) בבחורה צעירה בשם בק, ששואפת להיות סופרת. רק שהיא לא יודעת שהוא משתמש במדיה החברתית כדי לעקוב אחריה (תרתי משמע). הוא נהיה אובססיבי כלפיה והופך אותה למטרה האולטימטיבית שלו. זה נראה תמים שהוא נתקל בה בטעות, אבל זה לא הגורל שמפגיש ביניהם, אלא המניפולציות שהוא מפעיל במטרה לפגוש אותה. כשהשניים מתחילים לצאת, הוא הורג כל מי שנראה לו מאיים על מערכת היחסים, ואפילו הרג את החברה הכי טובה שלה. קריפי לא?
העונה השנייה עוקבת אחר העזיבה של ג'ו את ניו יורק. הוא עובר ללוס אנג'לס עם שם בדוי בשם "וויל" ומעביר את מושא הפנטזיה שלו לבחורה אחרת לאחר מבט חטוף אחד בלבד. למרות ההבטחה שלו לעצמו שזה לא יקרה שוב, האובססיה שלו גדולה עליו בכמה מידות. בצורה לא אירונית וצפויה בכלל, קוראים לבחורה, לאב (אהבה) קווין. על אף הרצון הטוב של ג'ו להתחיל מחדש, בלי אלימות ובלי אובססיות, העבר שלו לא מרפה ממנו.
מה שמעורר מחשבה ב"את" היא המראה שמוצבת בפנינו ומזכירה לנו עד כמה קל להיכנס לחיים של אנשים. אם לוחצים על הכפתורים הנכונים והרגישים אצל אותו בן אדם, זה עלול להצליח בצורה שנראית טבעית לחלוטין. ג'ו מגלה על לאב קווין את כל הפרטים מהרשתות החברתיות שהוא צריך לדעת עליה כדי להתחיל להבין איך היא פועלת: איך קוראים לאחים שלה, איפה היא אוהבת לשבת עם חברים שלה. יותר מזה, הוא מנתח אותה במחשבות שלו, שהצופים חשופים אליהם ומחליט להיות למענה לכל דבר שהיא תצטרך.
הסדרה מטשטשת את הגבולות בין טוב ורע ובין מוסר וחטא. במיוחד כשג'ו משתדל להיות טוב, אבל הוא נופל לאינסטינקט הרע שלו כמעט באופן קבוע. הוא מנסה להתאפק ולא מצליח, כמו התמכרות של ילד לשוקולד. זה נותן לו תחושה של שליטה עליהן. מנגנון חשיפת המחשבות של ג'ו לאורך הפרקים, מאפשר לצופה להזדהות עם נקודת המבט שלו. העובדה שאנחנו חווים את העלילה דרך המוח הקריפי שלו, רק מעצימה את תחושת ההזיה. וכך, משחקים ומטלטלים את המוח של הצופה, עד שהוא לא יידע אם להאמין לעצמו או למסך יותר. הקול של ג'ו, לצד המחשבות שלו מאפשרות את חשיפת הפער בין מה הוא חושב באותו הרגע לבין מה שהוא אומר בקול רם. את המניפולציה הרגשית שהוא מפעיל על מנת להיטמע בחברה חדשה. המתח שהסדרה מייצרת, עולה בצורה טבעי ונטול מאמץ. כצופה דרוך, אתה בטוח שאתה יודע מה הולך לקרות, אבל בעצם אין לך מושג. הלב נוטה ליפול כמו ברכבת הרים.
גם השימוש בבראדלי הוא אקט ליהוקי חכם. בהתחלה, זה נשמע כמו בדיחה גרועה. איך דן האמפרי מ"אחת שיודעת", סופר שהוא חנון ומאוהב במלכת הכיתה, ישחק מישהו מטריד כמו ג'ו? תהיו מופתעים לגלות שהוא מצליח לבלבל ולשגע את הצופים, משאיר מאחוריו את דמותו האגדית ומצליח להתעלות מעל הסטיגמה שנוצרה סביבו.
מתחת לפני השטח, נראה שיוצרי הסדרה, גרג ברלנטי ושרה גמבל, עוסקים ב-איך מוצגת שליטה גברית על נשים בדרכים לא קונבנציונליות, כמו הטלסקופ של ג'ו שבמקרה פונה אל הבית של לאב. דרכים כל כך מוסוות ועמוקות עד שהבחורה חושבת שזאת היא לוקחת אחריות על החיים שלה, אבל זה בעצם הכול בידיים שלו, הוא מחליט ומנתב אותה לפי זה, והיא בסך הכול נכנסה לחנות ספרים. לא פלא שליהקו את הבחור שנראה תמים, מנומס, בן אדם טוב, כדי להעצים עוד יותר את הכוחניות וההטרדה הסמויה נגד בחורה.
אחרי שבעונה הקודמת גילינו למה ג'ו מסוגל. בעונה הזאת הוא מראה אנושיות כשהוא דואג לשכנה שהוא הרגע הכיר כאילו היא המשפחה שלו. הוא בוכה ומבקש סליחה על כל הדברים הנוראיים שהוא עשה ומבטיח להיות טוב יותר. הוא משחק על הגבול בין אנושיות לרוע. "את" מכניסה בצורה עדינה ולא in your face" " לא פעם שהכאב והמניעים של ג'ו התחילו בילדות שלו. היא משתדלת להעביר מסר על חוויות טראומתיות שמעצבות ומשפיעות בצורה בלתי הפיכה את מי נהיה כמבוגרים.
"את" מתייחסת בהחלט לפן הטכנולוגי של החיים המודרניים ולהשלכות שלו. אבל היא עושה יותר מזה, היא מחייבת את הצופה לחשוב מחדש על התקופה השונה שאנחנו חיים בה, וגם על האופן בה אנחנו חושפים את עצמנו לעולם, האם זה באמת הכרחי לחשוף את עצמנו? או שאפשר להסתפק בחיים שלנו כפי שהם בלי הרצון להוכיח משהו מסוים לחברה. זאת הדרך של היוצרים להגיד: הגיע הזמן לשים לזה סוף.
אי אפשר לברוח מעצמך :Netflix. Youtube
ג'ו משתלט על הנרטיב בשקט ובערמומיות, בכך שהוא מצליח להכניס את עצמו באופן טבעי לחייה של אישה צעירה, בצורה שנראית על פניה רנדומלית וקיטשית כמו בסרט: פלירטוט בסופר. המחשבה מטרידה עד כמה שזה יכול להצליח. תחושת הפרנויה צפה עם צפייה בסדרה וגורמת לשאול את השאלה: עד כמה אנחנו באמת מכירים את הסובבים אותנו? העובדה שהסדרה מצליחה לגרום לצופה לערער על האמון שאנחנו מעניקים לאנשים בחיינו, מעידה על כך שהסדרה מצליחה להעביר את התחושה המצמררת שהיא ניסתה ליצור אי שם ב2018.
