נולדתי בדרום-מזרח אוקראינה, בעיר ניקולייב, ובגיל 13 עליתי לישראל. מאז אני ישראלי לכל דבר, אבל כשאני רואה את המתרחש לאחרונה באוקראינה, כואב לי הלב. ולא רק כי אבא שלי, אחי וחברי הילדות שלי גרים שם, אלא כי אני באמת מאחל למדינה הזאת רק טוב, ורוצה שהיא תהיה עצמאית, דמוקרטית, ומשגשגת.
באופן רשמי כבר ב-1991 אוקראינה השתחררה מחיבוק הדוב של רוסיה, והפכה למדינה עצמאית. אבל אחרי שנים ארוכות בהן אוקראינה היתה קולוניה רוסית, היא נעטפה בתרבות רוסית מכף רגל ועד ראש. כן כן, בפירוש קולוניה. למרות שאוקראינה היתה כביכול חברה בברית המועצות מרצונה החופשי, ניכרו בה הסממנים של שלטון קולוניאליסטי. בראש ובראשונה מבחינה תרבותית. התרבות הרוסית תויגה בידי השלטונות כנעלה, בעוד התרבות האוקראינית לא נחשבה בעצם כתרבות, אלא כסוג של פולקלור.
בלתי אפשרי להוריד עיטוף כבד-משקל כל כך ברגע אחד, לשם כך חייבת לעבור תקופה מסוימת של השתחררות. במערב אוקראינה, אזור שאף פעם לא נהנה יותר מדי מהחיבוק הרוסי, התקופה הזו עברה יחסית מהר. לעומת זאת, במזרח ובדרום, אזורים הקרובים יותר לרוסיה מסיבות היסטוריות, התקופה הזו התארכה.
האוקראיניזציה החלה!
למעשה, כשלמדתי באוקראינה בבית הספר, לתרבות רוסית עדיין היתה נוכחות גדולה לאין ערוך ביחס לתרבות אוקראינית. השליטה שלנו בשפה האוקראינית היתה בינונית ביותר, כל השיעורים, להוציא אוקראינית, התנהלו ברוסית. בטלוויזיה הערוצים היו ערוצים רוסיים, כלומר כאלו שמקורם ברוסיה אך שודרו לאוקראינה, ואפילו רוב הזמרים האוקראינים שרו ברוסית. בבית דיברנו רק רוסית, כמובן.
כמובן, שמאז שעזבתי זרמו הרבה מים בדנייפר, ושינוי דרסטי יכול היה להתרחש. עם זאת, חברי האוקראינים, איתם נשארתי בקשר, מדווחים שלא חל שינוי קיצוני. כמו כן, אני עצמי ביקרתי באוקראינה לפני כשנה, וזכיתי להיווכח בכך במו עיניי ולהבין שהתרבות האוקראינית עדיין לא זכתה למקומה הרואי. עם זאת התרשמתי שהליך האוקראיניזציה הופעל לאט, אבל בטוח.
אוקראינים שבו להתגאות בזהותם. במקום המבט אל העבר בראשות רוסיה, העם האוקראיני בחר במבט חדש לאירופה. כתוצאה מבחירה זו הגיע ה"יברו מאידאן", אותן הפגנות ממושכות (כשלושה חודשים רצופים) למען הצטרפותה של אוקראינה לאיחוד האירופי, שגרמו בסופו של דבר, בין היתר, לנשיא ויקטור ינוקוביץ' להימלט.
האם פוטין חושש?
בעקבות אירועי ה"יברו מאידאן", רוסיה חששה שאוקראינה חומקת לה בין האצבעות. הנשיא הרוסי, ולדימיר פוטין, שחולם לבנות אימפריה הדומה בגודלה ובעצמתה לברית המועצות, לא יכול היה להרשות חופשיות כזאת ומיהר לקרוא את המורדת לסדר. אבל זו לא סיבתו היחידה, אולי גם לא העיקרית – משטרו של הנשיא הנמלט ינוקוביץ' התנהל בצלמו ובדמותו של משטר פוטין: אותו מבנה המושתת על כוח, שחיתות חובקת-כל, ושטיפת מוח באמצעי התקשורת, , אם כי היה יותר מתון. לפיכך, אם העם האוקראיני מסוגל להדיח נשיא מאוס באוקראינה, מי ערב לכך שאותו דבר לא יתרחש גם ברוסיה?
בישראל לא ממש מתעמקים בנעשה באוקראינה ולכן מקלים ראש בסכסוך. כדי לחיות בשלום עם המצפון שלהם, טוקבקיסטים למיניהם אוהבים להגיד שהשלטון החדש הוא אנטישמי ולכן טוב יהיה אם רוסיה תכבוש את אוקראינה. טענה זו לא מדויקת, שכן הלאומנים הקיצוניים נמצאים במיעוט מוחץ ולפי הסקרים זוכים לשני אחוזים בלבד מכלל קולות המצביעים. יתרה מכך, לאחד מתפקידי המפתח, מושל דנייפרופטרובסק, השלטון החדש מינה את איגור קולומויסקי, איש-עסקים יהודי ואזרח ישראלי.
סכסוך מקומי עם השפעה עולמית
בישראל וגם במדינות אחרות לא מבינים עד כמה תוצאת הסכסוך חשובה, אפילו גורלית, ועשויות להיות לה השלכות מרחיקות לכת על המצב הגיאו-פוליטי בעולם. אוקראינה ויתרה על הנשק הגרעיני שלה תמורת ההבטחות לריבונותה, בהסכמי בודפשט מ-1994. ארצות הברית והאיחוד האירופי אמנם מגנים את רוסיה, אבל עושים זאת במין אדישות, הבולטת במיוחד על רקע הפעולות הצבאיות של החיילים הרוסיים.
רובנו רוצים לחיות בעולם שבו מכבדים הסכמים, שבו אין צורך בנשק גרעיני כדי להגן על השטח שלך מפני פולשים. לשם כך כל העולם חייב להירתם לעזרת אוקראינה, לעשות צעדים ממשיים ומהר. להציל את אוקראינה היום, משמע להציל את העולם מחר.
כמו כל אדם שפוי, גם אני רואה שמדינות בעלות-השפעה מנוהלות על ידי פחדנים ששום דבר לא מעניין אותם חוץ מאינטרסים קצרי טווח. מנהיגי העולם לא הסיקו שום מסקנות מההיסטוריה, הם לא רוצים ואולי גם לא מסוגלים להסתכל שני צעדים קדימה. לעומתם פוטין, אחרי שהצליח בגאורגיה ובאוקראינה, שיכור מכך שאיש לא מעיז לעצור אותו, ימשיך במסע הכיבושים שלו. אבל למרות זאת, אני רוצה להאמין שלבסוף השכל הישר ינצח. הרי מה עוד נשאר לי חוץ מהאמונה?
