מאז ומתמיד הייתה השירה כלי נשק תרבותי חזק מאין כמוהו. הסוד שלה הוא שצריך רק אדם ואוויר כדי ליצור אותה. היא משמשת את האדונים ואת המדוכאים עד עפר. השירה האנושית היא צינור לרעיונות ואידיאולוגיה, לזעקה של הנפש. שירה של טקסט טוב ממוטטת הרים של איבה ומשנה סדרי עולם. עצוב לחשוב איפה היינו בלי בוב מארלי או בוב דילן, או אם ג'ון לנון לא היה כותב את "IMAGINE".
בשנים האחרונות נראה שהמוזיקה הפופולארית, בהנהגתה של המעצמה "הגדולה" אמריקה, לוקחת תפנית חדה. המוזיקה השתלטה על הטקסט. מכלי שרת שאמור לרומם את הטקסט מעלה ולהיות האוויר החם תחת כנפיו, הפכה המוזיקה להיות העיקר, או במילים אחרות – האיך השתלט על המה. תגידו שאין יותר על מה לשיר? שנגמרו המאבקים הגדולים לחופש ושלום? ובכן, לא. זה השובע הגדול, השמנת של העולם המערבי שסותמת לנו את הגרון. תשאלו את ריהאנה – היא עשתה מיליונים מ-UNDER MY UMBRELLA-ELA-ELA-E-E-E. גמגום מטופש כזה שווה היום להיט בינלאומי. צריך רק לדעת איך לשיר, לא כל-כך משנה מה.
לאן נעלמה האמירה?
רבות נכתב על שליטתן של תכניות המוזיקה כמעצבות טעם ודעת קהל. דווקא בגלל השליטה הזו, מעניין לבחון מה המהלך שהן מובילות. כולן, ללא יוצאת מן הכלל, שמות במרכז את איכות הביצוע המוזיקלי ולא את הטקסט, ובכך ממשיכות את הקו של המוזיקה המסחרית. "נורא חשוב איך היא שרה", "איך הוא מסלסל", "איך הם משתלבים להרמוניה". אינספור מילים ממנחים ומשופטים בוזבזו על איך "זה כמעט", "ליד", "לא בשל עדיין". הכל סביב הקול, כאילו חיי המתמודדים תלויים בו.
נכון, מוזיקה צריכה טכניקה, אבל, זה לא הכל. יש גם נשמה ומוח ואלה צריכים לומר משהו. לזעוק שהעולם רע, או שהעולם יפה, אבל לזעוק משהו מקורי. לאן נעלמה האמירה? ולאן תביא אותנו הטכניקה? אפשר לחשוב שמישהו נזף בג'ימי פייג' או מיק ג'אגר שזייפו בהופעה כי נתנו את הנשמה בשירים ששינו את העולם, שמישהו בא בטענות לזוהר ארגוב שנתן על הבמה את הלב על מגש. לאן נעלמה המשמעות?
למצוא את טרייסי צ'פמן הבאה
בדיוק בגלל זה מכווץ את הבטן לראות את אביב גפן בין השופטים החדשים של "THE VOICE", הרכש החדש שעלה השבוע ב"רשת". לא בגלל ש"גם אליו הם הגיעו", הרי לכל זמר שהתברגן יש מחיר, אלא בגלל שכואב לראות אותו שם כי הוא קידש את המה על האיך – אולי השריד האחרון במוזיקה הישראלית שעלה לבמה עם לב קרוע ולא "שם" על איך הוא נשמע. עכשיו הוא יושב עם עוד שלושה יוצרים חשובים, וביחד הם מפנים את הגב למתמודדים.
אני קורא מכאן לפורמט שלעולם לא יתקבל בקשת, "רשת" או הערוץ שתיכף מוחשך – ריאליטי שירי מחאה. עולם ללא צביקה הדר או מגישדוגמן אחר. הקונספט לא פשוט אבל משתלם: למצוא את טרייסי צ'פמן הבאה ולא את אדל הבאה. לחפש את המזרחי שלא מסלסל נכון אלא צועק על זה שלא מכניסים אותו למועדונים. לתת מיקרופון לאתיופי שיפוצץ לנו את הבועה התל-אביבית בפרצוף.
"מחפשים את דפני ליף המוזיקלית" יהיה שמו של הפורמט. כזה שיזכיר לנו את כל מה שהתכניות הנוכחיות רוצות לטשטש: שהחיים הם לא שיר של אדל, וטישו לא מסדר את הכל. שילדים ישנים באוהל בקור של ירושלים בזמן שבאולפן החמים מישהו מנסה לחקות את אייל גולן. זה כואב, זו המציאות, אבל אלה החיים. אולי נכתוב על זה שיר.
מה נעשה עם עוד אדל?
