הז'יד תמיד נשאר ז'יד

שתפו

המוזיקה מילאה את החדר עד גדותיו. אצבעותיו השמנמנות של ארתור בן השבע נעו בחוסר מיומנות אך הקשת הייתה יציבה. הצלילים הארוכים ריצדו על פניו המחייכות כמו שפני שמש, מייבשים את דמעותיו, מאירים את לחייו התפוחות ומשתלבים בערוגת התזמורת שלבלבה בראשו. הטפטים המצהיבים התקלפו מן הקירות שהחלו להתפורר, הבוץ זלג מתוך הסדקים וסחף אחריו תמונות מטושטשות של עיניים מאשימות. החלונות החלודים נסדקו והתפוררו עד שכלא הבטון נפתח כוורד בשל, חושף שמש מסנוורת של בוקר אביבי שנמנע ממנו. אביו ישב על שרפרף עץ מטולא ובהה בנקודה שמעבר לקיר. הפפירוסה המעשנת שרפה את השלפוחיות השחורות על אצבעותיו. הכינור גירש את הפחד בצלילים מהירים ונוקבים של שמחת חיים וארתור שכח מאביו. הוא עצם את עיניו וינק את שירת הכינור שהשלים את ציור הזריחה וכעת שט בגלים נוגים של דמיון בהיר, חושף בפניו אופק כחול ללא גבולות. דמעות חדשות זלגו במורד פניו השמנמנות, שובלים חמים של קסם נטול כאב שהיה זר להווייתו.

הסטירה הזריקה חומצה לתוך דמעותיו. קולה הצרוד של אמו מחה את האור וארתור טבע בין שדיה הנשפכים. היא סטרה וחיבקה אותו לסירוגין, מוחצת את גופו בחיבוק דוב נטול אוויר. היא אהבה אותו באהבה בולענית ובתמורה דרשה שימלא חלל של שלושה ילדים. העולם שפע סכנות. ילדים תכולי עיניים שאך למדו לשנוא, הוריהם הקנאים שרק חיכו לצעד שגוי כדי לנעוץ את שיניהם, המשטרה החשאית שהתחפשה לעיניים משועממות של עוברי אורח שיכורים, פוליציה מושחטת, פושעים במדים שהגנו על האנשים הלא נכונים, אפילו טובאריש סטאלין נעץ את עיני הפלדה במשפחת הז'ידים הקטנים שהסתתרו בדירה זעירה בבניין מתפורר בתחילת שנות החמישים.

ארתור הצעיר מעולם לא תהה על פשר ההבדל בינו לבין הילדים המאושרים ששיחקו מחוץ לחלון, מעולם לא שאל למה אבותיהם מרכיבים אותם על כתפייהם החסונים בזמן שהוא עצמו נאלץ לשמור שאביו לא ישרוף את הבית. הפחד התנקז מתוכו בפרצי בכי אלימים כאשר אימו פתחה את הסוגרים הכבדים של דלת דירתם ובסחרחורת של בעתה כאשר הטביעה את פניו בנשיקות רטובות ונפרדה ממנו ליד שער בית הספר. הוא ידע שאסור לו לצאת החוצה, ובעודו מתבונן בקבוצות צוהלות של חבריו לכיתה הוא לא ייחל לחבר אלא להגנתו החונקת של כוך הבטון המריח מעובש ולצליליו המלטפים של הכינור שניפצו את הבטון וחשפו עולם יפה נטול סכנה. בעולם זה הוא לא הסתתר, לא כרע תחת נטל הפחד, לא נאלץ להוכיח את עצמו או להסתיר את פניו. את העולם הזה הוא יצר באצבעותיו ועל כן היה המקום היחיד אליו הרגיש שייך. אימו עזבה אותו לנפשו והוא אחז בכינור.
אביו התבונן בו בעיניים כבויות.

ארתור אברמוביץ שמע את הקהל וניסה לנדף את הזיעה מידיו. אור הזרקורים סינוור והוא התקשה לנשום את האוויר המאובק של האולם הישן. הוא קיווה שתחת אורו החזק של הזרקור הקהל יוכל לראות את אניצי הגבריות הראשונים שהתגאה בהם כל כך – טפחים חיוורים של זיפים על שפתו העליונה. אי שם בתוך האור והחום, בין הפרצופים העלומים ועניבות הכותנה היו הוריו. פרצופים אדומים מצער, שומן חסר פרופורציות, גווים שפופים. הוא דמיין את אביו מתבונן סביבו בהתרסה מאשימה, משסף את הקהל בפסיפס של עיטורי גבורה אדומים.

"מי אם לא היהודים יובילו את המהפכה הבולשביקית?" היה מסנן אביו, "מי אם לא אני? ללנין שורשים יהודיים, אביו של טרוצקי היה ז'יד אוקראייני שקראו לו דוד ברונשטיין. הם הבטיחו לשטוף את הדם הכחול ולהמליך את העבד, הנרדף, הבזוי. מי אם לא היהודים ילכו שבי אחר הבטחה שכזו? חשבנו שאנו בונים מולדת, לראשונה בהיסטוריה נהיה שייכים, כולנו טובארישי, אפילו טובאריש לנין וסטאלין! יהודים בנו מחנות ריכוז לבוגדים, יהודים תפסו דרגים בכירים במשטרה החשאית, הלשינו, חתמו על מסמכי מוות והוציאו להורג.

מילדות לבשתי אדום, נלחמתי, התפקדתי, מהראשונים שקרעו את עצמם ממשפחתם כדי להילחם בחזית מול הגרמנים. ארבע שנים המימייה מלאה בוודקה כי אדם צלול לא מסתער לתוך הגיהינום בעוד תתי המקלע של הנ.ק.וו.ד קוצרים כל מוג לב הזוחל מתוך תופת הדם לתוך תופת הבגידה בארצו. ארבע שנים ישנתי במערום של זיעה ושתן ודם, צמוד לחבריי כדי לא לקפוא עד שהתעוררתי וגיליתי שכולם מתים, מיצי קיבה קפואים על פניהם. ארבע שנים נשרפתי בעודי בחיים, פילסתי את דרכי דרך צרחות חרוכות, דרך מערומי גוויות, ובזמן שמתתי אלפי מיתות הרוסים עצמם הרגו אותם! אנייצ'קה בת השתים-עשרה שסחבה את מישנקה בן השמונה, הרוסים אימצו את הילדים הבלונדינים ואת ילדיי לקחו ליער ושיספו את גרונם כדי להציג את הגוויות הקטנות שלהם בפני הנאצים…"

בשלב הזה אביו היה שולח מבט אל התמונות שעל הקיר וארתור היה מגניב מבט אל שעונו. "אז היו משפטי הרופאים היהודים של חמישים ושתים… אתה חושב שהרופאים האלה ניסו להרעיל את סטאלין והגנרלים? עלילות שווא בזויות. אתה עוד היית קטן אבל אני הבנתי הכול. הם לא צריכים אותנו יותר, ההיסטוריה היהודית השלימה עוד מעגל מקולל ואין חדש תחת השמש. ארבעים שנים של צרחות נאמנות של יהודים היו לשווא. מבחינת העם הרוסי הייתה זו עוד הצגה של ז'ידי המתחזים לרוסים. הם בנו את המולדת על מצע גופות של יהודים וכעת הם מנקזים אותנו כמו מוגלה מתוך פצע. פוגרומים ספונטניים, משפטי שווא, איומי הגלייה, חבריי הרוסים השתמשו בפריחה המחודשת של האנטישמיות, סיפחו אותי לקנוניה היהודית ורק מותו של סטאלין לא הותיר אותך ייתום."
"אבא אני צריך להתאמן…" היה אומר ארתור וידו נעה לכיוון הכינור.

אבּרם ניגב את דמעות הזעם והניח את ידו השרופה על ידו של בנו. "אתה חושב שהכינור יציל אותך?" אמר בשקט, "המוזיקה היא תחפושת, שריון סדוק המסתיר את הגב השפוף והאף הארוך. למוזיקה אין אחיזה באדמה, היא לא מדממת, לא מכה שורשים, לא מגנה מפני מהלומות אגרוף או כדורי רובה. המוזיקה היא אשליה, מסך ערפל של צבעים עזים שמשנה אותך אבל לא משנה את המציאות. תזכור, ילד מסכן שלי, ילדי האחרון, לאחר אקורד הסיום הז'יד נשאר ז'יד."

ארתור יצא אל מרכז הבמה הקטנה והחל לנגן. בין מאות הפרצופים המחוייכים ישבו הוריו, על פניהם קמטים של חרדה כרונית, מצחיקים ומביכים בבגדיהם המתפוררים, זכר נלעג לדור הלום קרב שהרעב והמוות דבקו בעורם וסירחון הפחד נדף מהם. זוג יהודונים אפרוריים, תלושים, מובסים. המוזיקה מילאה את ליבו בגאווה. הוא ניצב מול אור הזרקורים ללא פחד, הודף בחזהו מאות עיניים של אנשים מבוגרים ממנו, מפסל את עצמו בעזרת כלי נגינה מעודנים, מנקז את הפחד מתוך ליבו ובונה את הגבר שתמיד רצה להיות. הז'יד הזה התקבל לאקדמיית המוזיקה על שם גנסין במוסקבה, הז'יד הזה יחיה את חייו באומץ שנשגב מבינתו של הוריו.
הוא ירד מן הבמה לקול מחיאות כפיים סוערות. כאשר הוריו קמו לחבקו התחמק ממבטם והתיישב הרחק מהם, בקצה האולם.

ארתור כיוון את הכינור וסימן לאשתו שהניחה את ידיה על קלידי הפסנתר. חפתי הזהב שעל מקטורנו המחוייט החזירו את אורם המסנוור של עשרות זרקורים שכוונו על פניו. אי שם מעבר לאור, טובע בתוך מושב מהודר בשורה הראשונה ישב בנו הקטן קוסטיה, עיניו נעוצות בדריכות בהוריו המכשפים אלפיים איש באולם הפילהרמונית הראשי של סמולנסק. המוזיקה קנתה את מקומו של ארתור בעולם ואת ליבו של בנו ועשתה זאת על אף יהדותו.

אלה הדברים הקטנים שקשה לעזוב. השלג הראשון של תחילת החורף שאפף אותו במלנכוליות מתוקה, גלידת ה"אסקימו" שהייתה ונותרה הזיכרון המתוק ביותר בחייו, דיונים אינטלקטואליים אל תוך הלילה עם חברי ילדות שכבר התהדרו בשיבה, הצליל הכובש של כינור הסולו בעודו מסתחרר באולם הפילהרמונית העצום, המוזנח קצת, ניתז על קירות בטון עתיקות, נוחת על אוזניים ערלות של אנשים מגונדרים ועל מבטו המעריץ של בנו הקטן. בשבילו הוא ניגן, בשבילו ובשביל עצמו.

השלטון המתפורר של סוף שנות השמונים החזיר את הפחד לתוך חייו. כבר מאז רציחתו של טרוצקי להבת האנטישמיות הוצתה מחדש והוא נדהם לגלות על בשרו שהיא לא כבתה מעולם. מאז ומעולם היהודים נדרשו להוכיח את נאמנותם העיוורת ולהתכחש לכתם היהדות שהוטבע בדרכונם ועל אפם. בטירופו הפרנואידי סטלין ליבה מחדש את האנטישמיות במשפטי ה"רופאים היהודים", והנכונות הנלהבת בה העם הרוסי הצית מחדש את להבת השנאה חשפה את העובדה שארבעים שנה של זעקות נאמנות כניסיון נואש למחוק את אות הקין של היהודות לא הועילו.

כעת, כאשר האוטופיה הסובייטית החלה לקרוס על יסודותיה הרקובים, היהודים היו הראשונים שהורשו לעזוב. בריחת העכברושים מן האוניה הטובעת ליבתה את אש השנאה ויצרה סכנה ממשית לחייהם. הם נאלצו להשאיר את רוב רכושם מאחור, בעוד המדינה המרוששת שודדת את כספם בתמורה לשלילת אזרחותם. המוזיקה הקנתה לארתור מעמד אך בעוד המדינה קורסת לתוך כאוס של אלימות וייאוש, האנטישמיות התפרצה בשיא כוחה והוא הבין לראשונה את מילותיו של אביו. בעולם של שנאה עיוורת, גאוותנותה של המוזיקה אינה אלא אשלייה. מסתתר מאחורי הבל היופי של הצלילים הנוגים הוא הז'יד שהיה ונותר ז'יד. ארתור ידע מהו גורלם של יהודים המסרבים להגר כשהדבר מתאפשר להם.

השער נפתח ורק אלוהי השחיטות יודע מתי ייסגר. הרעיון הציוני לא עניין אותו. לא הייתה לו כל נאמנות או ערגה למדינה שהדברים היחידים שידע עליה היו סרטוני תעמולה שחורים לבנים וכמה כתבות לא מחמיאות בעיתונות הרוסית. רעיון מדינת היהודים קסם לו כי במדינה של יהודים אין עוד ז'ידי, תעודת הזהות אינה מוכתמת באות ארגמן של אפליה מתקנת וגזענות מסלימה. לראשונה בחייהם לא יצטרכו להלחם בקרב מכור מראש על הכרתם כבני אדם שווים, קרב מאוס שנכפה על משפחתו וכמעט הרס את חייו. הוא עוזב בכדי שילדו לא יצטרך להילחם על עצם אנושיותו, כדי שלא יגרור אחריו שלשלאות של נחיתות ותיעוב עצמי מודחק. בישראל יגשימו את החלום הנצחי של היהודי הנודד, חלומו האבוד של אביו המנוח – להתמוסס לתוך ריק אנונימי, להיספג על ידי סביבתם בעודם משתחררים מכבלי ההוכחה העצמית המייגעת ולראשונה בהיסטוריה לקבל שליטה על חייהם. בישראל לא יהיו מוגדרים על ידי זהות כפויה אלא יהיו אנשים רגילים שאינם מפחדים להרים את ראשם ולחלום, ליצור, לתקוף את החיים ללא פחד. בישראל ייפטרו סוף-סוף מנטל יהדותם ויהפכו לבני אדם.

הקהל הריע. קוסטיה לא עמד בהתרגשות, טיפס על המדרגות הגדולות שבצידי הבמה וקפץ על אביו. מחיאות הכפיים התמזגו בקול צחוק רועם של אלפיים איש. ארתור ואלינה קדו מספר פעמים לפני שירדו מן הבמה המוארת בפעם האחרונה.
למחרת הגישו את התפטרותם.

קול צחוקם של הילדים סירב לגווע. מאות פרצופים מחוייכים, מסודרים בשורות של חולצות לבנות על מגרש אספלט גדול שמול בית הספר היסודי של קוסטיה. ארתור כיוון את הכינור וחיפש את הפנים השמנמנות של ילדו. שילוב של חום ישראלי ומקטורן הקונצרטים המטולא הפך את גופו לחממה לוהטת אך הוא סירב להורידו. מאז הגעתם לארץ בנו לא ראה את הוריו מנגנים מול קהל. ארתור ואלינה החליטו להפתיעו ולהביא את הקונצרט אל בנם כאשר התנדבו לנגן בטקס סיום שכבת ו' של בית הספר היסודי. ארתור מצא את בנו יושב בקצה המלבן, שפוף וחיוור, קורע את השירון הורוד לגזרים.

הוא ניגן מכל הלב, עוטף אוזניים חרשות בעידון מלוטש, אך אפילו לרגע ילדו לא הרים את עיניו מן האספלט. ארתור ניגן חזק יותר, קורא לבנו במטח צבעוני של גיצים וירטואוזיים. מאז שנולד בנו, ארתור ניסה לגדל את הגִרסה המשודרגת של עצמו, מבער את הפחד ומנסה להחליפו בעצמאות חזקה, אך מאז העליה הוא חש בשינוי שעובר קוסטיה. מילד מאושר וחברותי הוא הפך לצללית, ילד מבוהל וחיוור שהעדיף לנגן על הפסנתר של אימו במקום לצאת החוצה וליצור קשר עם העולם החדש. המלחינים המתים שהוציאו את ארתור מגולם הנחיתות כלאו את בנו בין ארבעה קירות והפכו אותו למתבודד. כאשר מנהלת בית הספר הכריזה שוב שאלה הוריו של קוסטיה, ראה את עיניו של בנו עולות בבעתה. בנו התבונן בהם בתיעוב מופגן, בגועל חמוץ. הוא ראה את המבט הזה מאות פעמים כאשר אסף את בנו מבית הספר או הגיע לימי ההורים, בטקסים וחגים עם הוריהם של חברי כיתתו, כאשר כלל ההורים צחקו ודיברו בינם לבין עצמם וארתור נאלץ להסתפק בחצאי מילות נימוס ושתיקה מביכה.

מבטו של בנו שרף לבסוף את תחושת הבגידה הילדותית ולפתע הוא הבין הכול. המבט השונא הרעיד נים זיכרון מודחק והוא הבין שבנו מתבייש בו. הם אהבו אותו מכל הלב אך בעיניו של קוסטיה הוריו היו לא יותר מזוג רוסים אנאלפבתים, אבודים וחלשים בין הורים לבושים בקפידה שדיברו בשפת המקום. קוסטיה לא שמע את אביו מנגן אבל הוא ראה אותו במדי השמירה הגדולים מדי, יוצא בלילות וחוזר מותש בבקרים. הוא ראה את אביו מאבד עשתונות מול מכתבים בעברית ונאלץ לתרגם לו את הדברים הבנאליים ביותר. הוא ראה אותם יושבים בצד במפגשי ההורים, כל כך זרים ומוזרים, מדברים בשפת עיצורים נוקשה ולא מובנת שהביכה אותו. הרוסיות המופגנת שלהם חשפה את הרוסיות הבזויה שניסה להסתיר.

הזרות העלובה שלהם הצדיקה את המכות שקיבל ואת הגזענות שנאלץ לשאת על כתפיו הקטנות. ככל שחזר מוכה ומובס מבית הספר כך הסתתר יותר מאחורי העץ הסטריאופוני של הפסנתר, תווה חלומות לתוך עולם פרטי מדומיין כדי לא להתמודד עם העולם המסוכן שבחוץ. הוא ראה את הוריו, גיבורי ילדותו, נמחצים תחת עומס החיים החדשים, הופכים לילדים אבודים עם שיער שיבה ובגדים ישנים, חלשים מכדי להגן על בנם, מדדים בשלומיאליות פתטית בדרכים עקלקלות שהוריהם של חבריו הכירו על בוריים. הוא נאלץ להוכיח את עצמו כל יום, הוא רוסי אמנם, אבל רוסי "טוב", רוסי שמתכחש למה שראה כ"רוסיות מסריחה", מתכחש לשפה, למוזיקה, לאביו השפוף. התערבותו של הוריו העולים החדשים בחייו של קוסטיה חשפה את ההצגה, את הרוסי המסריח שמסתתר מאחורי העברית. כאב ההארה הכה בארתור והוא נדהם מעוצמתו. הם ירדו מן הבמה לקול מחיאות כפיים אנמיות של ילדים משועממים ובאו לחבק את בנם.
"באנו להפתיע אותך!" ניסה ארתור.
"מי ביקש מכם?" ענה קוסטיה בלחש והתחמק ממבטו.

ארתור הקשיב לשקט. הכינור המכוון שכב על השולחן הקטן, הקשת קפאה בידו. הוא העביר אצבע על העיקול המעודן של העץ, מרגיש את ליטוש הלק הדהוי של הכינור הישן שליווה אותו יותר מששים שנה. הכינור הזה ספח לתוכו תקווה וצער, הוא ידע לתרגם התעלות רוח לצלילים ארוכים, לחתור תחת הכאב ולהפיק יופי עדין קשה מנשוא. הוא התבונן בדלת הזכוכית וראה גבר זקן במדים גדולים מדי מתבונן בו בחזרה. רוב האנשים שעבדו בחברת ההייטק בה שמר לא טרחו לברכו לשלום. הם הלכו בצעד בוטח, שולטים בסביבתם בגאווה של יליד המקום. הם דיברו בפלאפונים והרוויחו ביום את מה שארתור הרוויח בחודש.

הם גידלו ילדים מפונקים ובטוחים בעצמם, הם שלחו אותם לחקור את העולם והיוו רשת ביטחון איתנה כאשר נפלו. הם עברו על פניו וראו את מה שראה בנו – קריקטורה של אדם, רוסי מזוקן ועגלגל, שפוף תחת נטל העייפות, שוחה בתוך חולצת מדים צחורה. האם הם מתארים לעצמם שהשומר המובס שנועל אחריהם את הדלת יודע להוביל בכינורו תזמורת סימפונית בעודו מנגן את הקונצ'רטו הוירטואוזי לכינור של מנדלסון? האם מתארים לעצמם שפעם היה הסולן הראשי של הפילהרמונית של סמולנסק? האם הם יודעים שפעם, לפני יותר מעשרים שנה, היה לו ילד שהסתכל בו כפי שילדיהם לא יסתכלו עליהם לעולם? קוסטיה מצא את מקומו לבסוף. הוא התבגר, נשא לאישה עולה ותיקה וילדיו הקטנים גאים בו. אף אחד מהם לא דובר רוסית. קוסטיה הצליח לבער את החלק הרוסי הבזוי שהרס את ילדותו ומסכת הצבר הגאה כבר התמזגה עם פניו. הסבים והסבתות של ילדיהם הם סתם זקנים מצחיקים שמדברים עם טעויות ומדי פעם מפיקים צלילים לא ברורים מכלי עץ ישנים במפגשים משפחתיים נדירים.

אולי, חשב, זאת הדרך בה יהודים התאקלמו מאז ומעולם. הם התכחשו להוריהם המוכים ובנו את עצמם מאפס במקום חדש, מסתתרים מאחורי זהות מקומית וחיים בשלום עד שההיסטוריה משלימה מעגל נוסף ומגיעה המכה הבאה. ארתור קיווה בכל ליבו שבארץ הזאת, הארץ שהזמינה אותם לחזור הביתה והפכה אותם לקריקטורות, מעגל האלימות לא יחזור על עצמו עוד. אולי ילדיו של בנו ישיגו את מה שאבּרם, ארתור וקוסטיה לא ישיגו לעולם – תחושה אמיתית של מושרשות, תחושה חמקמקה של בית. הם יחיו ללא נטל היהדות, ללא נטל הגולה. הם לא יגדלו כמהגרים אלא כבני המקום. לראשונה בהיסטוריה של משפחתם הם יהיו בני חורין והם אפילו לא ירגישו בכך. ארתור תהה איך זה מרגיש. היה לו מושג קלוש, הוא נגע בצל צילו של החופש והתחושה הייתה משכרת. הוא יאלץ להסתפק בכך. הוא נעל את הבניין, שואף את הד השקט, הרים את הכינור והמוזיקה מילאה את החדר עד גדותיו.

מקס פריידין

מקס פריידין, בן 31, גר ברמת גן, עד גיל 18 היה פסנתרן מקצועי. בוגר אוניברסיטת תל אביב במסלול דו חוגי בפסיכולוגיה וקולנוע, עובד כדייל אוויר באל-על.

 


שתפו
קטגוריות ספרות

כתיבת תגובה