הקדמה
תחילה עליי לבקש התנצלות מכם הקוראים. את המסמך הסודי שהתגלגל לידיי היה עליי לתרגם בזמן קצר, שכן מסמך מסוג זה עלול לעורר לא מעט רעש ואף לשבור הנחות בסיס קיומיות של האנושות, ועל כן המסמך הובא לידי בכדי שאשמיד אותו במהירות. מסמך זה מהווה ראיה והוא האחרון שנכתב כתיעוד לתקופת הויקינגים. משום שסקרנותי תמיד גברה על ההוראה המפורשת מתוקף תפקידי כשומר הארכיון – "לשרוף", הצצתי לא פעם בכתבים ישנים, נחשפתי לסודות ואמיתות מרתקות. אך בעודי כותב את המילים הללו, עולות בי אין ספור שאלות, וזאת בעקבות קריאתי את המסמך הסודי המדובר. מחובת תפקידי למלא את ההוראה המבקשת לשרוף עדויות, ולכן גם המסמך המדובר נשרף לפני שעות ספורות. את המסמך תרגמתי בזריזות ולכן יתכנו חלקים חסרים, שכן את המילים הבאות אכתוב מזיכרוני. למרות שכתיבתי ראויה למעמדי, עליי לציין שהמסמך נכתב בשפת האלפבית הרוני מהמאה התשיעית לספירתנו הנוכחית, ולא אתיימר לתרגום מדויק כפי שסופר במסמך. לסיום, שקלתי את עניין פרסומו של המסמך המתורגם בכובד ראש, כיוון שהמילים הבאות עלולות להביא לבהלה בקרב בני המין האנושי. לכן החלטתי בעניין היא לשמור את הכתב המתורגם בחוג המצומצם של חבריי מסדר "כותבי הסתרים", פרסומו מותנה באם תחזור תופעה כזו המדוברת במסמך, או באם תהווה איזו סכנה אשר תוביל להכחדת המין האנושי. מכאן אחסוך בהקדמות נוספות ואגש מיד לעניין המדובר.
הוויקינג האחרון
בשנה השלישית למסעות הספינה הארוכה "ביורן", עשו את דרכם חזרה אל אורנס רק עשרה לוחמים ורנגים. אל הדרך יצאו חמישים ורנגים, חלקם נהרגו במהלך הפשיטות על כפרי המזרח וחלקם הפכו ללוחמים במשמר הוורנגי בשירות הקיסר בביזנטיון. עשרת הלוחמים בפיקודו של גאייר, המתינו שזעמו של אגיר- אל הים והסערות, יחלוף, ואלו יוכלו לחזור לביתם שבאורנס עם השלל שהביאו. פקודתו של גאייר הייתה ברורה: אין להפליג בעת ערפל. אך לאחר שמונה ימים שהערפל עטף את ספינתם, החליטו הלוחמים לשוב לביתם למרות הסיכון הכרוך בכך. גאייר, שהיה מוכר בכינוי "הלוחם מרוס" סירב לעורר את זעם האל אגיר, והפציר בצוות להמתין בסבלנות, שכן ערפל מסוג זה מרמז על סכנה בדרך. לבסוף החליט גאייר להפליג בערפל לפני שכולם ימותו מרעב.
בתום שבועיים הספינה "ביורן" הגיעה לחוף בבטחה. בדרכם לאורנס הריחו הלוחמים ריח משונה בתוך מסך הערפל. איוון, אחד מחייליו של גאייר, השתעשע וטען שהאל אגיר כנראה שיכור, והערפל הוא הבל הפה מלא השיכר שלו. "איוון! אין מקום לשעשוע על חשבון האלים במידגארד!" נזף בו גאייר. המידגארד היה עולם בני האדם, כפי שכינו אותו הלוחמים הוורנגים, או כפי שהם קרואים בימינו – הויקינגים. גאייר יועד להיות לוחם דגול כבר כשהיה תינוק, בראש ובראשונה כיוון שהיה בנו של רולף הזועם, מפקד הצבא הגדול של רוס, ושנית כי ערכו של תינוק ורנגי נקבע גם בהתאם לגודל כפות ידיו; ונדמה היה שגאייר יצא מבטן אימו עם כפות ידיים של זאב. כבר אז העריכו את מחירו לגבוה ביותר במחוז הצפוני. אף אחד מעולם לא העז להילחם בגאייר, כיוון שעל כל לוחם ורנגי שמת, מחויב הרוצח לשלם את המחיר המלא שנקבע על ראשו. וכיוון שמחירו של גאייר היה כל כך גבוהה, הוא תמיד היה מוגן. גאייר לא חשש ממלחמות ומאדם, אבל פחד יותר מכולם מזעם האלים.
ככל שהלוחמים התקרבו לכפר, כך גבר הריח המוזר שנישא באוויר. הם עצרו באחד הכפרים השכנים כדי לשתות, לאכול ולחדש את כוחם. הכפר אורנס היה במרחק הליכה של יומיים לפחות. לאור קבלת הפנים החמה של נשות הכפר בשובם מהמסע הארוך, הם החליטו להעביר שם את הלילה. "הלילה נחגוג!" הצהיר גאייר והניף את כוס השיכר שלו באוויר. ואכן כך היה, הם אכלו לשובע, שתו חבית שלמה של שיכר, ובסוף הערב כל לוחם קיבל לראשותו עלמה צעירה וזכה לבלות איתה את הלילה. גאייר מצא פינה חמה אצל סאווינה, הצעירה היפה ביותר בכפר, בעלת השיער האדמוני. בעוד השניים התגפפו בביתה של העלמה, נשמעו צעקות מהבקתה הסמוכה. גאייר, שאהב עד מאוד בחורות אדמוניות, אהב אף יותר צרות ומלחמות. הוא הזדקף מיד ויצא במהירות לפתח הבית לראות מה פשר הצעקות. לא רחוק משם עמדה העלמה יוסלינה, כשידיה מלאות בדם. גאייר מיהר לרוץ לעברה. "מה זה? למי שייך הדם?" שאל אותה בעוד הוא אוחז בידיה הרועדות. "זה.. זה… אני לא יודעת איך זה קרה, הוא פשוט התמלא בדם," גימגמה העלמה יוסלינה, "זה יצא מכל מקום. ענן שחור עטף אותו! מהעיניים, מהאוזניים, מהפה אפילו מה… בשמו של אודין אני נשבעת! לא היה לי כל קשר לדבר, הוא פשוט נשטף בדם ואפלה!" – "האם זה איוון שאת מדברת עליו?" שאל גאייר בחשדנות. יוסלינה סימנה עם ראשה 'כן', וגאייר החל לרוץ לבקתה. כשהגיע לבקתה נדהם למראית עיניו. על המיטה היה כתם דם גדול שנטף על רצפת העץ ובמקום לא נשארה גופה, אלא רק מספר עצמות מרוסקות. "כיצד זה ייתכן?!" לחש ובחן מסביב. "צא החוצה פחדן! מי האיש שהרעיל את הלוחם איוון? חשוף את פניך אם רצונך להילחם!" הוא צעק בקול. אבל איש לא היה שם, פרט לכמה עכברושים. גאייר מיהר לחזור ולשאול את העלמה יוסלינה מה ראתה, אבל כשחזר, מצא אותה מוטלת על הרצפה כשגופתה מלאה בדם. לא עברה שעה עד שכל אנשי הכפר התאספו מלאי חרדה. – "קודם הלוחם נעלם ואז גופתה של העלמה יוסלינה?! מדובר ודאי בקללה!" צעק אחד מזקני הכפר. התושבים שנמלאו אימה, מיהרו להתחבא בבתיהם וביקשו מלוחמי הספינה "ביורן" להסתלק עם עלות השחר, שכן חשבו שאלו הם האחראים לקללה.
בבוקר למחרת, עשו את דרכם לכפר תשעת הלוחמים הנותרים. הלוחמים המבולבלים חיפשו תשובות לזוועות שפקדו אותם לילה קודם לכן; אך לגאייר לא היו תשובות. איש מעולם לא היה עד למוות אלים מסוג זה. הריח הנורא והערפל המשיכו ללוות את צוות הלוחמים בדרכם. לארס, אחד הלוחמים שנותרו, סבר שעליהם לעצור ולא להתקדם עד שיגלו במה מדובר, ולא – כולם ימותו. גאייר טען שעליהם לדאוג לשלום משפחותיהם ובני הכפר, ולכן עליהם למהר לשם. לקראת הערב, ללא עצירות בדרך, הגיעו צוות הלוחמים שנותרו לפאתי הכפר אורנס.
בהגיעם לכפר, הם הבחינו בעשן העולה משדות היבול שבהרים. "האם הדממה מבשרת רעות?" שאל לארס. גאייר שתק והביט סביב יחד עם כל הלוחמים, "עלינו להתקדם בזהירות ולהתכונן למתקפת פתע" אמר, וצייד את הלוחמים בכלי הנשק שבזזו מהכפרים במהלך המסע. הלוחמים השאירו את השלל הרב מאחוריהם, והתקדמו בזהירות אל תוך הכפר. ככל שהתקדמו ללב הכפר, כך גברה הדממה. "עלינו להתפצל" קבע גאייר, וכל לוחם פנה לכיוון אחר. במרכז הכפר לא היה איש. הבתים נעזבו ועגלות הסוחרים ננטשו. גאייר מיהר לביתו, לבדוק מה עלה בגורל משפחתו. "מוטולה? לייף?" הוא צעק כשהגיע לביתו. מוטולה הייתה אשתו של גאייר, ולייף היה בנו הקטן, הוא חיפש אותם בכל פינה, אך הבית היה ריק; ללא סימני מלחמה, ללא קורבנות ונפגעים, כפר שלם נעלם. הלוחמים חיפשו בכל פינה אדם שייתן להם תשובות, אך איש לא היה בכפר, לא אדם ולא חיה. כל הסחורות, כל החנויות, כל הרכוש, נעזבו בפתאומיות.
הדלתות הכבדות של כנסיית העץ היו פתוחות לרווחה, והלוחמים צעדו בזהירות לעבר הכנסייה. גם שם, גילו שהכל נעזב. הם הבחינו בדבר-מה מוזר: בחדרו של שומר הכנסייה היו ספרי כישוף פתוחים, ולצידם בקבוקים סגורים. גאייר, שהיה הלוחם היחיד שידע קרוא וכתוב, ניסה לברר באילו כישופים מדובר. הוא הבחין בספר שכותרתו "יום ההלהיים", וכשפתח את הספר, עזב אותו במהירות והתרחק. הלהיים הייתה ארץ המתים, הוורנגים האמינו שביום מן הימים המתים ידרשו שוב את מקומם במידגארד, ובאותו יום יתהפכו היוצרות, המתים ישובו למידגארד ואילו החיים יעברו להלהיים. "עלינו לבדוק אם התופעה חזרה בכפרים נוספים" הפציר גאייר בלוחמים, והם יצאו לדרכם.
באותו הערב התפצלו הלוחמים לחיפוש אחר תשובות בכפרים הסמוכים. גאייר ולארס נשארו באורנס בכדי לברר מה התרחש בכפר. תחילה הם שיערו כי כולם ברחו. הם לא הבינו מאיזו סיבה או ממי ברחו, אך סברו כי כפר שלם לא יכול היה להיעלם בן רגע ללא סיבה. גאייר לא הצליח להבין מה היה כל כך אימתני, שגרם לתושבים להשאיר את כל רכושם מאחור ולברוח, אך הוא הבין שוודאי היה קשר לספר שמצא אצל שומר הכנסייה. הוא הסתובב בין הקברים הישנים, אבל הכל נשאר במקומו. אף מת לא קם לתחייה. בבוקר למחרת לארס וגאייר המתינו בציפייה לחזרתם של שבעת הלוחמים, בתקווה שלהם יהיו תשובות. הם המתינו יום שלם, והמשיכו לחפש רמזים בסביבת הכפר, אך לשווא. כשירד הערב והלוחמים לא חזרו, הם החליטו שבבוקר למחרת הם ייצאו בעקבותיהם, וכך היה.
לארס וגאייר הצטיידו בכלי נשק שונים, ויצאו לחיפושים. גאייר לקח עימו גם את הבקבוקים שמצא אצל הכומר, במידה והשניים יתקלו בכוח לא צפוי שגדול מהם. אך כעבור יומיים של חיפושים, לא עלה דבר. הכפרים השכנים גם הם נעזבו בפתאומיות ולא נמצא סימן חיים ללוחמים. השניים חזרו לכפר בו התארכו בערב הראשון. הם הגיעו למרכז הכפר, לאותה רחבה בה הייתה מוטלת גופתה של יוסלינה, שם ציפתה להם הפתעה. באותו המקום בו הייתה מונחת גופתה, נמצאה כעת ערימת בדים. בין הבדים הם יכלו להבחין בשמלה שלבשה יוסלינה. "מה פשר הדבר?!" שאל לארס, "מדוע שאנשים יעזבו את הבדים שעל גופם, את מיטב מלבושיהם, ויברחו?" המשיך והמתין לתשובה מגאייר. אך לגאייר לא הייתה תשובה. הוא לא ידע מה עליו לעשות, אך ידע שמוטב לו לברוח מהצרה הזו. "נחזור לביורן" קבע גאייר. "כיצד? הרי אנחנו רק שניים, איך נוכל לנווט כך את הספינה?" שאל לארס בעודו נמלא חרדה. "לא נותרה ברירה, עלינו לפנות למלומדים מאיתנו בכדי להבין מה פשר הדבר."
שני הלוחמים הנותרים ציידו עצמם בשקי אוכל וחבית אחת של שיכר שנעזבו בכפרים. הם החלו את דרכם אל האדמה הקרובה שמעבר לים, בתקווה ששם ימצאו נפש חיה. ראוי לציין בשלב זה, שאורנס היה המרכזי והגדול מבין הכפרים, והאחרים היו מוקפים בים. לכן סברו הלוחמים, שאם כל התושבים ברחו מפני דבר-מה, הם ודאי נמצאים ביבשת הסמוכה. השניים לא עצמו עין במשך שלושה לילות, עד שהגיעו ליבשת הקרובה. והנה זה פלא, שם כפר שלם מתנהל כסדרו! הם מיהרו אל הכפר ושאלו כל תושב היכן נמצאים הנמלטים, אך איש לא הבין במה מדובר וכולם סברו שהוורנגים יצאו מדעתם. הם חיפשו אחר אדם מלומד שיוכל לתת להם תשובות. תושבי הכפר הובילו אותם אל גרנדל הזקן, שמסתגר בביתו בין הספרים והכתבים העתיקים. הם סברו כי לגרנדל יהיו תשובות, אך התאכזבו לגלות שגם גרנדל סבר כי הם משוגעים. אובדי עצות, החליטו השניים לחפש במקום אחר. היעד הבא היה רוס, הממלכה הוויקינגית הגדולה.
מסע לרוס אורך כמעט שלושה חודשים, ושני לוחמים ורנגים, על אף שכוחם גדול, לא יכלו לבצע זאת לבד. הם גייסו תושבים מהכפר אליו הגיעו, תמורת הרכוש שבזזו במסעם האחרון. לבסוף הם הצליחו לגייס חמישים אנשי צוות חדשים. אני הייתי אחד מהם.
בתחילה, כשגאייר ולארס סיפרו על הזוועות שפקדו את כל כפרי הוויקינגים, איש מאנשי הצוות לא האמין. כולם היו בטוחים שהשניים השתגעו, אך בעקבות התשלום שהובטח לנו בתחילת המסע, החלטנו למלא בצייתנות אחר הוראתם. בכל לילה אנשי הצוות נהנו משיכר ורנגי איכותי, שחימם במהירות את גופנו, ולאחריו היינו נוהגים להשתעשע על חשבון שני הלוחמים המטורפים. בתום שלושה חודשים הגענו לרוס. גאייר סיפר שאביו הוא רולף הזועם; אף על פי שאיש מאיתנו לא היה ורנגי, כולם שמעו על חמת אפו של רולף הזועם, השליט מטיל האימה שבזז כל דבר שנקרה בדרכו. באחד הלילות, טרם הגעינו לרוס, גאייר סיפר לי באופן פרטי אודות כל המסעות האחרונים, ובפרט על שובו מן המסע האחרון. עד היום אינני יודע אם הסיפורים אותם סיפר קרו בדיוק כפי שתיאר, אך לאחר הזוועות אליהם נחשפתי ברוס, הנני בטוח כי גאייר, הוויקינג האחרון שפגשתי, דיבר אמת.
התקדמנו בזהירות אל שערי הכניסה של רוס. הממלכה הייתה מבוצרת היטב ושערי החומה חסומים. הכל היה שקט מסביב, ואיש לא נענה לקריאותינו לפתיחת השערים. גאייר טען שהוא יודע כיצד לחדור אל העיר בשעת מצור. באותו רגע התברר לנו כי הוא דובר אמת, והוא אכן בנו של רולף הזועם, אחרת ודאי לא היה יודע כיצד להיכנס בדרך הסודית אל הממלכה. הלכנו בתוך מספר מערות ולבסוף הגענו לתעלת מים, דרכה צללנו אל הצד השני של החומות.
כשנכנסנו אל הממלכה נדהמנו למראית עינינו: ממלכה שלמה נעזבה בפתאומיות, ללא זכר לפגע או לאדם. הכל הונח על מקומו. חלק מאנשי הצוות שנחרדו מהדממה ומהתופעה שמעולם לא נראתה כמותה, נסו על נפשם בחזרה לספינה. שניים עשר אנשי צוות, ושני הלוחמים האחרונים נותרו על החוף. באותו ערב לארס נעשה חולה. נדמה היה שנדבק במגיפה, אך איש מאיתנו לא הראה סימני חולי דומים, ולכן הדבר היה מאוד מוזר בעיניי. גאייר דאג לשלומו של לארס, הוא טיפל בו במשך שלושה לילות, עד הלילה הרביעי הנורא.
באותו הלילה נחשפתי למחזה המזוויע ביותר, זה שזעזע את כולם. לארס שכב חולב במיטתו, הוא החל להשתעל בכבדות. בכל שיעול הוא ירק דם; עד מהרה הדם נזל מכל מקום בגופו. עיניו היו מלאות בדם, מתוך אפו, מאוזניו ואפילו מתחת לציפורניו נזל הדם. כולם התרחקו במהרה ממיטתו של החולה. גאייר מיהר להוציא את הבקבוקים שלקח משומר הכנסייה והחל לשפוך את הנוזלים על גופו של לארס, אך דבר לא עזר. עורו התמלא באבעבועות שחורות גדולות שכרסמו את גופו עד שלא נשאר ממנו זכר, רק כמה עצמות. מזועזעים ברחנו מיד אל הספינה. בדרכנו אל הספינה הבחנתי בהיעדרו של גאייר. איני יודע מדוע, אבל הסתובבתי בחזרה אל שערי הממלכה. שם ראיתי את גאייר מוטל על הרצפה. קראתי לו לבוא, הפצרתי בו לעזוב מיד מחשש לשלומו. גאייר טען שאין לו לאן לברוח יותר, ושזהו כנראה המחיר שעליו לשלם. הוא אמר שבשלב כזה או אחר, גם עליו תיפול הקללה. איני זוכר הרבה, כיוון שהייתי חרד באותם הרגעים, אך אני בהחלט זוכר את המשפט האחרון שאמר לי: "נולדתי ויקינג ועלי למות כוויקינג!" הוא קם, והסתובב בחזרה אל הארמון של אביו, לאותו החדר בו מת לארס.
אני חזרתי לספינה, עשיתי את דרכי עם אנשי הצוות והשלל. אף אחד מהם לא דיבר על הזוועות שראה קודם לכן. לרגעים חשבתי כי הזיתי את הכל בדמיוני, אך בעיניהם המוטרדות של חבריי ראיתי את הפחד. כולם פחדו להזכיר את מה שראו, מחשש שהקללה תרדוף גם אותם.
חזרנו לכפר, עם שלל ועם ספינה חדשה. אינני יודע מה עלה בגורל אנשי הצוות שיצאו איתי למסע. אך אני יודע שלאחר שלוש שנים, הכפרים שנעזבו על ידי הוורנגים נכבשו בידי התושבים מהיבשות הסמוכות. איש מעולם לא ידע מה עלה בגורלם. במשך שנים שמעתי אנשים מדברים על כך שוויקינגים לא היו אלא אגדה, שאלו היו אנשים רגילים שעזבו למקום אחר. חלקם טענו שהכפרים אכן נכבשו, ושהתושבים בהם היו לא אלא אנשים פשוטים, שקיבלו את מרותם של הכובשים. אך אני יודע את האמת, קשה ככל שתהיה: הוויקינגים באמת היו כאן. באותם כפרים שמיושבים כעת על ידי ממלכות גדולות, היו כפרים שלמים שנעלמו.
אין לי התשובות למה שראיתי, אך אני יודע בוודאות מה ראיתי. כעת אני כבר אדם זקן, ואין בי פחד מן המוות. לכן אני מעלה את הסיפור על הכתב. כראייה חתומים למטה אנשי הצוות, ובנוסף ישנה חתימתו של גאייר "הלוחם מרוס". חתימות אלה לקחתי מן החוזה שנקבע כאשר גייסו אותנו למסע ברוס. בעת שהכתב יגיע לידיים הנכונות, על האדם שקורא לדעת כי לא מדובר באפוס כזה או אחר. אלו מילים שנכתבו על ידי, כפי שסופרו ותועדו מפיו של הוויקינג האחרון.
הסיפורים נכתבו במסגרת הקורס "יצירות אחרונות". הקורס עסק בחקר היצירה האחרונה בחייו של יוצר, והספר מאגד בתוכו אוסף של "יצירות אחרונות" שנכתבו על ידי דמויות דמיוניות, פרי מוחם הקודח של משתתפי הקורס
