הייתי רוצה להאמין שאי אפשר להתאכזב מסרט בכיכובו של יו ג'קמן (וולברין), אבל מסתבר שאפשר. האמן הגדול מכולם (The Greatest Showman) הוא סרטו הראשון של הבמאי מייקל גרייסי והקרדיט המרכזי שאפשר לתת לו הוא ששפכו עליו כסף כמו מים. כל אלמנט על המסך מרהיב ומטופל היטב, אולי לכן הסרט מועמד לשלושה פרסי גלובוס הזהב. אבל למרות הדגש על האימג' המושלם (ולרגעים בודדים הוא באמת כזה), מדובר בשעה ו-45 דקות של יותר מדי עבודת CGI, פחות מדי עבודה על עלילה מקורית ו-44 שקלים שחשבון הבנק שלי לא יראה בחזרה.
האמן הגדול מכולם הוא מיוזיקל קולנועי המספר את סיפורו של פי. טי. ברנום, האיש שהביא לעולם את רעיון הקרקס המודרני – אוהל גדול, אמני אקרובטיקה, פריק-שואו, חיות, חישוקים ולהבות. בהחלט דמות ראויה לסרט ביוגרפי, למרות (ואולי דווקא בגלל) שהוא היה נוכל לא קטן ורודף בצע. אבל איכשהו יוצרי הסרט הצליחו להפוך סיפור מבטיח לתסריט שטחי וצפוי, שהוא ממש דייסה דביקה של עלילות שכולנו מכירים: קצת הברווזון המכוער, קצת אהבה בנינוח טיטאניק (העני והעשירה, הלבן והשחורה) קצת על הדרך הקשה אל העושר והכי חשוב סוף טוב, שאינו עוקב לסיפור האמיתי, אבל הוליווד מעולם לא נתנה לעובדות לבלבל אותה.
לא ברור מה צופן עתידו של גרייסי מבחינת בימוי, אם כי חייב לתת לו את הקרדיט על הפקה ראשונה בסדר גודל שכזה, עם צוות יוצרים ושחקנים מהשורה הראשונה. הניסיון שלו ליצור את לה לה לנד – גרסת הקרקס נפל (ואני לא שוכחת שגם ל"לה לה לנד" הייתה עלילה לא משגעת במיוחד), אבל עדין מדובר כאן בנקודת פתיחה מוצלחת לבמאי מתחיל ואולי, כמו פי. טי. ברנום, הוא יצליח לעלות. וליפול. ולעלות שוב.
הנקודה המופרזת באמת בסרט היא לא הזקן של הגברת השמנה (קיאלה סטל) עם הקול הגדול, אלא השימוש המוגזם באפקטים, שיצרו תחושה של צפייה בסרט אנימציה באיכות טובה, אבל עדין אנימציה. לא הייתה תנועה אחת (טוב, אולי רק תנועה אחת) של הרקדנים או השחקנים שלא שופרה בדרך זו או אחרת באמצעות מחשב, ואם כבר להשתמש בחיות ממוחשבות – עדיף היה להשאיל את הפילים והאריות מ"ספר הג'ונגל" של שנה שעברה ולהשקיע קצת יותר באפקטי האש והלהבות. אפשר להגיד שההגזמה בכמות האפקטים הממוחשבים נעשתה מתוך כוונה לתת לצופה את מה שברנום נתן לקהל שלו – את הספקטקל המזויף בהתגלמותו, אבל בכל פעם שאריה קפץ דרך חישוק בוער חשבתי על סימבה משנת 94'.
אבל בתוך האפלה הגדולה יש גם אור. כמו שחשבתי, ג'קמן לא באמת יכול לאכזב גם כשמדובר בתפקיד בסרט חסר מעוף. השחקנית מישל וויליאמס, מתוקה להחריד בתפקיד אשתו של ברנום, הילדה שוויתרה על המשפחה שלה למען אהובה העני (די, גם במיוזיקל הכי טוב בעולם אף אחד לא נשאר רגוע ושמח כשאין לו שקל על התחת), הופכת את הסרט לעוד יותר לעוס. לקאסט מצטרף גם זאק אפרון, בתפקיד יד ימינו של ברנום, שמלבד סיפור האהבה האסורה והבנאלית שלו עם אמנית הטרפז השחורה, זינדאיה (אן ווילר), לא תרם.
אם היה אפשר למדוד את הסרט רק בזכות ההפקה המוזיקלית, עליה אחראיים כותבי השירים של המיוזיקל המצליח והבלתי מעורער של השנה החולפת "לה לה לנד" – ג'סטין פול ובנג' פאסק – אולי הוא היה מככב ברשימת הסרטים הטובים לשנת 2017. מהבחינה הזו, ההפקה המוזיקלית היא הצדיקה היחידה בסדום; מדובר בפס-קול פופי, קליל וקליט שהיה יכול להיות מושלם לבמת התיאטרון, אבל הבעות הפנים המוגזמות של הקאסט המזמר פשוט הוציאו לי את החשק להקשיב להם – או כמו שהזוג שישב לידי באולם אמר כמעט בכל פעם שמישהו מהשחקנים פצה את פיו: "יואו, תסתמו כבר".
