נהרות של מילים נשפכו על הופעתה של ציפי לבני במצב האומה ביום שבת לפני האחרון. האם הגזימה? האם חצתה את הקווים עם ביטויים קשים כמו "האדיוטים בצד השני", "אני ובוז'י נוריד יחד את הזבל"? מילים מילים מילים, הרבה הרבה הרבה, אבל לא בעניין שלנו. כי הדיון על פתיחת הפה של לבני הוא דיון עקר במדינת כל מתלהמיה.
המשפטים השנונים שנוסחו על ידי טובי המומחים השיגו את האפקט שלהם- דיון ציבורי מסיבי ובכך נסתם הגולל על הדיון. אך במסגרת הויכוחים הבלתי נגמרים על הופעתה, התעלמו כל המבקרים מהמשפט החשוב באמת שנאמר, משפט שחושף הרבה יותר מאשר לשון חדה של צוות כותבים, מקהה את עוקצו של המהלך המדיני שלבני מבקשת/ מתיימרת לייצר. משפט שלא היה חלק מהדאחקות הכלליות ולכן הוא המרכזי.
"את רוצה לדבר על המשא ומתן שניהלת עם הפלסטינים?", שאל אותה שליין.
"לא ממש, אבל אין ברירה", השיבה לבני.
"כולם אמרו שהמשא ומתן הזה יתפוצץ ושהוא יביא לאלימות, ושלא כדאי להיכנס בתנאים האלה למשא ומתן", יצא נגדה שליין.
"אני אף פעם לא חושבת שאין סיכוי", ענתה לבני, "אני תמיד מאמינה שאפשר".
כפית או סכין?
לבני יצאה נגד משה יעלון, שר הביטחון, שטען שיהודים נהרגו בגלל המשא ומתן שניהלה, וטענה שתמיד יהיו את אלו שיחבלו ולא יתנו לנו להגיע להסכם. "גם אם בצד השני יהיו אנשים מנומסים, שוחרי שלום שאוכלים בכפית ומזלג".
"כפית ומזלג זה קשה", תיקן אותה גורי אלפי ויצר בידיו תנועות אכילה לא הגיוניות.
"אני יודעת, זה צריך היה להיות סכין ומזלג".
זה הרגע בו התפתלתי על הכורסה, אדוארד סעיד ודאי התהפך בקברו. במשפט זה של לבני, שנאמר ברצינות תהומית היא מאשררת לצערי את תפיסותיו ומגלה כי גם יותר משלושים שנה אחרי שנכתב ספרו "אוריינטליזם", ולמרות הצלחתו האדירה בעולם המערבי, לא הצלחנו להשתחרר מהחלוקה עליה הצביע.
החלוקה מופיעה לטענתו כבר מאות שנים בעולם המערבי. זו חלוקה שיוצרים אנשי תרבות וסוכני זיכרון מרכזיים מערביים בין המערב, המוצג בכתביהם כמשכיל, מתקדם, מנומס ורציונלי ובין המזרח הפרוע, הנחשל והבלתי מתורבת. חלוקה זו היתה הבסיס לקולוניאליזם ולתפיסות כי יש "למערב" את האנשים הבעייתיים האלו וכך לגלות להם את האור.
איפה מוצאים פלסטינים מערביים?
המשפטים שאמרה לבני משקפים מבלי דעת את הבעיה של הציבור היהודי בישראל מהמרכז שמאלה. רבים מאלו שרוצים להאמין שיש סיכוי לשלום ושניתן וצריך לדבר, לא עושים זאת תוך הפניית מבט בגובה העינים אל הפרטנר הפלסטיני. הם לא מסוגלים. התפיסות האוריינטליסטיות טבועות עמוק מדי בתוכנו. התפיסה לפיה בצד השני צריכים להיות אנשים "מנומסים" שאוכלים "בסכין ומזלג" ורק איתם ניתן להתדיין, היא שורש הבעיה שלנו. היהודים-ישראלים שמאמינים שאנו חיים בתוך עולם מערבי שהוא חזות הכל שאת ערכיו יש להשליט על העולם וזו צריכה להיות נקודת הפתיחה לכל דיון.
ההיררכיה המובנית שעולה בסאב-טקסט של דבריה של לבני מייצרת הפרדה בינרית מגוחכת בין יהודים (שכולם כמובן מנומסים ומתורבתים) לבין פלסטינים בלתי מתורבתים ופלסטינים מתורבתים, כאשר במילה "מתורבתים" הכוונה ל"מערביים". עם הבלתי מתורבתים – אין מה לעשות. מערבי הוא מי שהפנים את קוד הנימוס המערבי ואת כללי הטקס המערבי. רק עם אנשים כאלו ניתן להשקפתה, לנסות ולעשות שלום. וזו מהות הבעיה. כל עוד לבני, או כל מי שידברו או ישאפו לשלום יאמינו כי הפרטנרים שיושבים מולם נחותים מהם ואינם מצייתים לקודים מערביים או שווים להם – לעולם לא נתקדם בצעד.
בצער רב אני חשה שכל כותבי המאמרים בעניין מצב האומה, מבקרי הביקורות וכו' שהתעלמו לחלוטין ממשפט זה, עשו זאת כי עבורם האוריינטליזם הזה הוא טריוויאלי. המשפט לא צרם להם ולא סתר את תפיסת עולמם. אפילו חבורת הסאטיריקנים השנונה של מצב האומה שצעקה "וואו" בכל פעם שלבני הנחיתה את אחד הפאנצ'ים הארסיים שלה, התעלמה לחלוטין מהמשפטים שעסקו במעמדו המדיני של הסכו"ם. עד שלא נרפא מהתפיסות הממאירות האלו, לא נוכל באמת לשבת לשולחן המשא ומתן ולייצר דיון אמיתי עם הצד השני.
ד"ר ליאת שטייר-לבני היא מרצה בכירה במחלקה לתרבות במכללת ספיר, מנחה ומרכזת קורסים במחלקה לאמנות ובתואר השני בלימודי תרבות באוניברסיטה הפתוחה.
