דניאל סאן קריאף: לא דומה לאף אחת אחרת

שתפו

זמרת על הבמה לבושה לבן, זרקור צהוב-כתום מאיר עליה
יכולה להתפוצץ בבום. דניאל סאן קריאף | צילום תמה ספיר

הופעת השקת האלבום החדש של דניאל סאן קריאף ב"בארבי" נתנה תשובה מצוינת לשאלה: למה לא מספיק אנשים מכירים את השם של היוצרת החד-פעמית הזו?

דניאל סאן קריאף הייתה אמורה להתפוצץ בענק לפני שנים. בטח תזהו אותה מהשיר "מי הפרובינציאל?" (2016) שביצעה עם להקת "טיפקס". שלוש שנים אחרי, ב-2019, היא הוציאה את אלבומה הראשון, "תורי לומר", שהסינגל מתוכו באותו השם נכנס לרשימות ההשמעה והמצעדים ברדיו. הקול שלה מתנגן בסאונד-טרק הישראלי כבר כמה שנים טובות ועם כל זאת, את השם שלה אתם עדיין לא מכירים.

שלשום (שבת, 7.5) ב"בארבי" בתל אביב עמדו קצת יותר מ-100 אנשים והריעו לזמרת הצעירה והכישרונית שבענווה גדולה הציגה את אלבומה החדש, "יש לאן לחזור", אחרי כמעט שלוש שנים של חיפוש ועבודה. כששומעים זמרת חדשה, הדבר הראשון שעושים הוא להשוות אותה לאחרות. במובן הזה, סאן קריאף מגוונת מאוד: בשירים השקטים היא מזכירה את יובל דיין ("אור"), באלקטרוני את נגה ארז ("אני רוצה"), בישנים יש לה גוון קול דומה לשל ריף כהן ("תורי לומר") ולעתים מבליחה לה גם בילי אייליש ("אהוב אותי"). אבל כשסאן קריאף פותחת את הפה ואת הגרון, היא לא דומה לאף אחת אחרת. והיא חייבת לפתוח אותו יותר.

העולם שייך לצעירים: כוכבי הנוער משתלטים על המסך
"הארץ המובטחת": החדש של איה זהבי פייגלין

רן דנקר: הפרפורמר שהמציא את עצמו מחדש

אם נתעלם לרגע מארבעת השירים הראשונים בהופעה, היה ערב סוחף ומלהיב. הזמרת רקדה על הבמה באנרגיות של כוכבת שבאה לטרוף, שבאה להראות לכולם מה היא שווה. היא העריכה את הקהל המצומצם שבא לחגוג איתה את הדרך שהיא מוצאת לעצמה והראתה המון אהבה לנגנים שליוו אותה, חבר'ה יחסית אנונימיים – מלבד ליהי אשל, שניגנה בס גם לרביד פלוטניק ויסמין מועלם. בין השירים היא הקרינה מתוכה את ההתרגשות הגדולה להוציא לעולם יצירה שהיא שלמה איתה, אחרי שהאלבום הראשון היה ניסיוני יותר.

האלבום החדש אקלקטי ומשלב בתוכו סגנונות מהמזרח, מאפריקה ומהבלקן. אפשר ממש לשמוע בשירים את טביעת הסאונד הייחודית של תומר יוסף, שהפיק לה את האלבום, ואף עלה לבמה לביצוע שני שירים קצרים יחד איתה. העיבודים של המוזיקאי הוותיק למילים שהיא עצמה כותבת מביאים את סאן קריאף למחוזות הנכונים לה. מרגישים שהיא שלמה עם עצמה, רואים את זה כשהיא על הבמה – מוקפת בנגנים שמחמיאים לסאונד שלה, מציגה את מה שעבדו עליו במשך שנים באולפן הביתי – והיא באמת "אור", כמו בשיר.

זה אם נתעלם מארבעת השירים הראשונים. אבל אנחנו לא נתעלם מהם, כי התחלת המופע מציירת בצורה מדויקת את הסיבה שבגללה היוצרת המוכשרת טרם התפוצצה: היא מסרבת לעשות זאת. סאן קריאף היא גרוב, מכף רגל ועד ראש. זה מתבטא בלבוש שלה, בדיבור שלה, בריקוד שלה ובמוזיקה שעושה טוב על הלב ושמח באגן. כך היא צוברת עדת מעריצים וקהל שבא להופעה ומחכה לרקוד, לזוז ולשמוח. מהסיבה הזו לא מובן למה בחרה להתחיל עם ארבעה שירים שקטים יחסית. הראשון מבניהם, "הנח לעצמך", בוצע על ידה בליווי אורגן בלבד ואחריו עוד שלושה שירים רגועים שהקצב עולה ומתעצם מאחד לאחר. התחושה הייתה שסאן קריאף מנסה לבנות את המופע, להכניס אותנו אל הקצב לאט ובהדרגה, כמו גישוש לא מתחייב בארבעה דייטים ראשונים. החל מ"אור" שהיה השיר החמישי, הקצב עלה, הגוף השתחרר, האנרגיות העיפו את הקהל באוויר והתאהבנו.

זמרת על הבה, אור זרקור צהוב עליה ורקע של אורות כחולים
כמו מגששת בארבעה דייטים ראשונים. דניאל סאן קריאף | צילום תמה ספיר

אולי סאן קריאף מנסה לייצר קשר לטווח ארוך עם המאזינים שלה, אולי היא מוכנה להתמסד וזה מה שהיא מנסה לשדר, אבל ככה היא לא תתפוצץ. היה טוב אם הייתה מתחילה עם "אור" או לחילופין עם "אתה לא זז", או אפילו עם "אני רוצה", שבחרה משום מה למקם שיר אחד לפני האחרון בהדרן. אלו השירים שמביאים את התמצית שלה, שיגרמו לכל אדם ולכל חווה ליפול מרגליהם, לנגוס בפרי האסור, לרצות לראות ממנה עוד מהרגע שהמופע התחיל. היא יכולה לסחוף את המדינה, היא רק צריכה לבחור מתי לעשות את ה"בום". אנחנו נחכה.  


שתפו

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר.