כולנו מכירים את המסרים שהיוצרים בדיסני מנסים להעביר לילדים, לרוב הם די שטחיים – תאמין בעצמך, הטוב מנצח ושאר הקלישאות המוכרות. הקסם של הסרטים מושך גם מבוגרים לצפות בהם, כך פותחו להן תאוריות רבות לגבי קשרי המשפחה והזוגיות בסרטים המצוירים. לכל הדמויות האהובות יש שלדים בארון והגיע הזמן להתמודד עם האמת, גם אם היא מרה. וברוב הפעמים היא כזו.
שבעת המסוממים
בסיפור "שלגיה" על פניו הכל רומנטי ויפה, שלגיה מתמודדת עם קשיים שמובילים אותה בסופו של דבר לנישואים מאושרים עם הנסיך, עד עצם היום הזה. בדרך היא פוגשת שבעה חברים, הם נותנים לה קורת-גג, בתנאי שתנקה ותבשל להם, סיפור דיסני טיפוסי לתקופה. יצא לכם פעם לחשוב למה שלגיה לבנה כל כך? או מדוע נבחרו דווקא שבעה גמדים? ולמה כל גמד מתואר לפי מצב רוח?
אז ככה, סיפור שלגיה ושבעת הגמדים מתאר את שלבי ההתמכרות לקוקאין. קוקאין בשפת רחוב נקרא לעתים "שלגיה", "שלג" או "הגבירה הלבנה". אם תשימו לב לשמותיהם של שבעת הגמדים תתקלו בישנוני, עליזי, רטנוני, ביישני, טיפשון, דוק ואפצ'י. השמות האלו הם למעשה שבעת הסימפטומים של השימוש בקוקאין. בתמונה של שבעת הגמדים תוכלו לראות שהם מסודרים כך שכובע אחד למעלה, כובע אחד למטה וכך חוזר. סדר הכובעים לא מקרי, כמו כל דבר בסרטי דיסני, והוא מייצג את העליות והמורדות שמרגיש האדם אחרי שימוש בקוקאין.
כבר נהרסה לכם הילדות?
תמצאו לי אדם אחד שלא בכה ב"מלך האריות" כשמופסה מת, ואגלה לכם שהוא משקר. זוהי אחת הסצנות העצובות ביותר בסרטי דיסני, וכולם זוכרים איפה צפו בו לראשונה. אז מופסה אמנם מת, אך בניגוד לשאר המלכים – מותו לא היה טבעי (זהירות, ספוילר!) והוא נרצח על ידי אחיו הלא מוצלח. לפני מותו של מופסה, הוא הספיק להעביר שיעור לבנו, סימבה. מופסה אמר לו להתבונן בכוכבים, ומספר לו שהמלכים הגדולים מהעבר צופים בנו מהשמיים. בגלל מותו הלא טבעי של מופסה, נשמתו תועה לה ומחפשת סגירת מעגל כדי שתוכל להמשיך הלאה ולהצטרף אל המלכים הגדולים מהעבר.
מופסה הוא זה שמגולל את העלילה מרגע מותו, הוא גורם לבצורת בצוק התקווה ולעונש לסקאר על בגידתו. הוא גם זה ששלח את נאלה לצוד כל כך רחוק מהצוק, הישר למקום בו היא פגשה את טימון ופומבה, וכמובן את סימבה. כשסימבה מסרב לחזור איתה לצוק התקווה, מופסה שולח אליו את הבבון החברותי, רפיקי. לפי רפיקי, ברגע שסימבה יורש את מקומו בצוק התקווה, נשברת הבצורת, צוק התקווה חוזר להיות המקום השמח שהיה ומופסה נח על משכבו בשלום.
הייל סקאר
כשהיינו ילדים אולי לא שמנו לב לזה, אבל כשסקאר מנסה לשכנע את הצבועים לחבור אליו הוא משחד אותם באוכל, נואם להם ועורך צעדות. כשהוא שר להם בבית הקברות לפילים רואים את הצעדה של הצבועים, שאי אפשר שלא לקשר אותה לצעדות אחרות שראינו בעבר. הכל כל כך סימטרי, מוזיקה דרמטית, מנהיג כריזמטי אחד ששוטף לכולם את המוח. כן, סקאר הוא היטלר.
לכל אורך הסרט ניתן לראות סימנים שמעידים על כך שסקאר עוצב בדמותו של היטלר, והצבועים הם קציני האס.אס שלו. הם אפילו מצדיעים לו, כמו שעשו להיטלר. קווי דמיון נוספים ניתן למצוא באופי שלהם – היטלר היה דיקטטור, כמו סקאר. להיטלר היה שיער שחור, וסקאר הוא האריה היחיד בצוק התקווה ובכל הסרט שבעל רעמה שחורה.
היפה והנכדה
בחזרה לנסיכות, בל היא אחת הנסיכות האהובות של דיסני, והסוף השמח שקיבלה ב"היפה והחיה" בהחלט ראוי לה. בל, כשמה כן היא, יפהפייה אמיתית עם משיכה בלתי נשלטת לחיות ולשמלות צהובות. אם במהלך צפייה ב"טרזן" הרגשתם דז'ה וו קל, עליכם להיות גאים בעצמכם.
באחת הסצנות ב"טרזן" נראות החיות מתופפות על סט כלים הזהה במראהו לכלים-משרתים שכיכבו ב"היפה והחיה". סט כלים שכזה חייב לעבור בירושה מדור לדור, מסבתא לנכדה. בל היא סבתה של ג'יין, מה שמסביר גם את הדמיון בשמלות, המשיכה לגברים פראיים וחייתיים ואת הניסיון לתרבת אותם.
אם כבר הריסת הילדות, גם הסרט "מוצאים את נמו" והתאוריה שלו ישברו לכם את הלב. זוכרים בהתחלה, כשכריש תוקף את זוג ההורים הטריים שבדיוק הטילו ביצים, והאב והביצה של נמו הם היחידים ששרדו את התקיפה? אז זהו, שגם נמו לא באמת שרד. כל מה שקורה אחרי תקיפת הכריש הוא מסעו של דג-ליצן מוכה אבל ויגון, נמו לא באמת קיים.
במעמקי הדיכאון
מרלין האב, בסך הכל עובר את חמשת שלבי האבל בעקבות הטרגדיה שתקפה אותו. אחרי תקיפת הכריש מרלין נכנס למערה, ומתחיל השלב הראשון של האבל – הכחשה. הוא לא יכול להתמודד עם האובדן, ולכן ממציא את נמו, שפירושו בלטינית הוא "אף אחד". אחרי ההכחשה בא הכעס, כשנמו גדל ואביו מתגלה כאב מגונן יתר על המידה, פסימי שלא נותן לילד שלו להתרחק ממנו בכלל.
לאחר הריב של נמו ומרלין, מרלין פוגש את דורי – דגה עם זכרון לטווח קצר, שעוזרת לו להבין שאובדן משפחתו לא קרה באשמתו. מרלין מגיע לשלב השלישי ומתמקח עם דורי בכדי שתעזור לו למצוא את נמו, לאחר שהוא ברח מהבית. היא מלמדת אותו לחיות את הרגע, כי ככה זה כשהרגע הוא כל מה שאתה זוכר.
הזכרון לטווח קצר בו לוקה דורי הוא מסר עבור מרלין שהגיע הזמן לשכוח את העבר. גם המפגש עם הכרישים הוא חלק מהמסע של האב, הם מלמדים אותו שגם מה שנראה כאיום, הוא לא תמיד כזה. אגב, על המסר שמעבירים הכרישים (דגים הם חברים, לא אוכל) קיבלו מפיקי הסרט פרס מהאגודה של אנשים למען בעלי החיים.
והוא עדיין לא נמצא
השלב הרביעי במודל הוא דכאון. פה מרלין כבר מגיע לרופא השיניים ומוצא כביכול את בנו המת, אך נאלץ לצפות בו נשטף באסלה. ולבסוף – הקבלה! מרלין ונמו מתאחדים, כמו כל סרט דיסני-פיקסאר משפחתי. החיים של נמו ומרלין כביכול חוזרים למסלולם, אך רמז על כך שנמו אכן לא היה קיים מעולם נמצא בסצנה האחרונה בסרט.
מרלין רכש חברה חדשה, את דורי, עכשיו הוא יכול לנוח ולקבל את השמדתה של משפחתו. כך בסוף הסרט הוא מלווה את נמו לבית הספר התת-ימי, והם נפרדים בעוד נמו שוחה ונעלם אל תוך מעמקי האוקיינוס, כאילו מעולם לא היה קיים.
