בפרק הראשון של הסדרה החדשה "השדים של דה וינצ'י", ליאונרדו דה ו'ינצי בונה כנפיים ובודק את כשירותם כשהוא מעיף לאוויר את הנער ניקו. קצת כמו איקרוס מהמיתולוגיה היוונית, שהתגרה באלים ונגזר דינו מוות, רק שהפעם התקופה היא הרנסאנס (ליתר דיוק, פירנצה, המאה ה-16), תקופה של הומניזם, ואין יותר עונשים על התגרות באלים, או לפחות לא עונשים שנעשים בידי האל. וניקו חוזר שלם ונפעם אל הקרקע.
הסדרה היא הפקה של רשת הכבלים האמריקאית "פרימיום סטארז" ("ספרטקוס"), ביים אותה דיוויד ס. גויר ("עלייתו של האביר האפל"), את הדמות הראשית לאונרדו מגלם טום ריילי הבריטי, והיא משודרת בימים אלו בערוץ Yes Oh.
ממזר, גאון וחתיך
ליאונרדו דה וינצ'י הוא בחור בן 25, אמן צעיר וסקרן שמציע את עצמו כמהנדס צבאי ל"לורנצו המפואר" מבית מדיצ'י. הוא מתחיל לבנות מכונות מלחמה, ובינתיים מתאהב בפילגשו היפה לוקראציה דונאטי (לורה האדוק).
כבחור צעיר, בן ממזר לאביו, דה וינצ'י מתעמת עם כל מה שמסמל את השמרנות בתקופה שבה שולטת הכנסייה. בדרך הוא מתעמת גם עם עברו, עם חלומות ילדותו שחוזרים שוב ושוב ועם האם שנטשה אותו. בתוך כך, הוא מצליח להיות הכל מהכל; גם מדען, גם מהנדס, גם כובש לבבות, גם מפצח תעלומות, ובין לבין גם צייר. ואם כל זה לא מספיק – אז הוא גם חתיך הורס, מה שמעלה את השאלה האם אכן מדובר בדה וינצ'י האמיתי?
כי מצד אחד דה וינצ'י שבסדרה הוא הכי רחוק מכל דיוקן עצמי שדה וינצ'י אי פעם צייר את עצמו (וטוב שכך). מצד שני, יותר מדי סיפורים מקבילים לסיפור הביוגרפיה של דה וינצ'י האמיתי. אז למה להפקת הסדרה היה חשוב כל כך להודיע רשמית שלא מדובר בביוגרפיה מדויקת של האמן, אלא בסדרה "בדיונית" וב"סיפור שלא סופר"?
גיבור העל של הרנסאנס
הבמאי ס. גויר רגיל להתעסק עם גיבורי-על כמו באטמן וסופרמן, ואולי בגלל זה הוא לא הצליח להשתחרר מההרגל והפך את דה וינצ'י שלו לסופר-הירו רנסאנסי. כזה שחוזר אחרי התעללות קשה עם יד קצת רועדת וסימן קטן מעל הגבה, כזה שנבחר על ידי בחור טורקי ותמהוני להיות זה שימצא את "ספר העלים" המסתורי.
זה שגם יפצח תעלומות, יפיל נשים ברשתו, ישלוט בשתי ידיו בחרב כמו סמוראי ותיק ויצליח להנדס כמעט כל דבר בהצלחה. במובן הזה, ס. גויר אכן לא בא להציג בפני צופיו ביוגרפיה של האמן, אלא לקח לעצמו את חופש הביטוי במקומות שנוחים לו.
טאבו זו רק מילה
והאמת היא שזה די נחמד לראות פתאום את האמן המהולל כבחור שרמנטי וכל יכול. מה גם שס.גויר מנסה להחיות בסיפורים, בצלילים ובמראות את האווירה והרוח של התקופה; זה ניכר בתיאור בית פאצ'י השפל, בחגיגות הפסחא והאש, בתלבושות המהודרות של בני המעמד הגבוה ועוד. בנוסף, הוא גם מצליח להזכיר לנו שטאבו היא מילה שהמצאנו מתישהו במהלך ההיסטוריה; כשהכומר הגדול מלטף לא בתמימות בחור צעיר בסאונה, אפילו שלטון הכנסייה השמרני נראה פתאום ליברלי ביחס אלינו.
אבל יחד עם החוויה הפירנצית, יש לא מעט דברים שמזכירים שמדובר בסדרה שלא מנסה לשקף אמינות היסטורית. דבר ראשון – המבטא הבריטי הכבד של ריילי, ושל עוד כמה מחבריו לסט. דבר שני הוא, המעברים החדים בין המציאות לדמיון; דה וינצ'י רואה חזיונות, פוגש אנשים שמדריכים אותו למציאת ספר העלים של בני המתרס (שמסתבר שהוא חלק מהם, לפי הסדרה כמובן). לפעמים זה נעשה בצורה לא כל כך אסתטית, כמו טשטוש מוגזם של הפריים שמסמל התעוררות מחלום.
אבל יש גם מעברים טובים ויפים שמחפים על זה; ס. גויר בוחר להכניס את הצופים לתוך מוחו של דה וינצ'י ומציג פרשנות מעניינת למבט האחר של האמן. כך לדוגמה, דה וינצ'י צופה בציפורים עפות בסלואו-מושן שבו הן נהפכות לציורים מדויקים של ציפורים מכאניות – כלי טיס זעירים מצוירים בעיפרון שחור.
יותר שדים, פחות אמנות
סך הכל, "השדים של דה וינצ'י" כלואה איפשהו באמצע בין ספרי דן בראון לבין סופרמן, בין אמת ובין בדיה. ניקו שחוזר אל הקרקע בפרק הראשון הוא לא אחר מאשר ס.גויר עצמו – נדמה כאילו מנסה בכל פעם לעלות גבוה מדי, אבל עוצר את עצמו בדיוק ברגע שבו הכנפיים יכולות להינתק מהחוט, בדיוק ברגע שבו הצופים עלולים להיזכר שעדיין מדובר בדה וינצ'י. הבחירה באמן המפורסם קושרת את ס.גויר לחוט הזה שמחבר את הכנפיים שלו לקרקע, ולכן הקשר שבין "השדים" לבין "דה וינצ'י", מופרע ככל שיהיה, אסור לו להינתק.
אז מי שמחפש יותר דה וינצ'י משדים, ומקווה שיתגלה בפניו האמן הידוע, זה שצייר את המונה ליזה המסתורית – זאת בהחלט לא הסדרה בשבילו. אבל מי שמחפש יותר שדים מדה וינצ'י – זה בדיוק המקום בשבילו. גם דה וינצ'י הירואי עם כריזמה נוטפת, וגם שדים, מסתורין, ותעלומות בפירנצה של תחילת המאה ה-16.
עקבו אחרינו בפייסבוק maamul | מעמול
