איריס אליה כהן, בת 44, נשואה ואם לארבעה, מתגוררת בקריית טבעון. ספרה הראשון "מכתוב" ראה אור בשנת 2011 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וזכה בפרס שרת התרבות ובפרס עיריית רמת-גן לספר הביכורים הטוב ביותר לשנת 2012. במאי השנה ראה אור ספרה השני "דושינקא, נשמה" וגם זכה לביקורות אוהדות.
1. יש שיר או סיפור שמספר אותך?
"אני חושבת שבמידה רבה הספרים שלי מדברים אותי, את העבר שלי, את מי שאני היום. יש כאלה שחושבים ש'מכתוב' הוא רומן אוטוביוגרפי, ולהם אני עונה שבכל יצירה יש אלמנטים אוטוביוגרפים. אין כותב, אין יוצר, שאינו מביא ליצירה את החיים שלו: תפיסות, אמונות, מחשבות, ובעיקר זכרונות. ארועים שנטבעו בנו במהלך השנים צפים ועולים בכל יצירה".
2. מהי תרבות גבוהה ומהי נמוכה בעינייך?
"ככל שתהא זו קלישאה, לדעתי אין דבר כזה תרבות גבוהה ותרבות נמוכה. תרבות היא מכלול אמונות, תפיסות, מנהגים של בני אדם, וכולם שווים בעיניי. בכל אופן, נמוך בעיניי זה להעריך ולשפוט תרבות במונחים של טוב ורע. ביקורת טובה היא בעיני ביקורת שמעמיקה ביצירה, בוחנת אותה, מדברת איתה, עורכת השוואות, ממששת ומפשפשת במצע שהיוצר הניח על קן הנפש, ומחווה דיעה אם להישאר ולקנן, או לעופף למחוזות אחרים. יש מעט אנשים ומבקרים שעושים את זה".
3. מה המעשה האחרון שעשית שאת מתחרטת עליו?
"שקניתי ארבעה ספרים במאה. מצטערת ממש. אני לא עומדת בזה. אני מבינה שזאת לחלוטין יריה ברגליים".
4. ספרי לי על הזיכרון הילדות הראשון שלך?
"אני בת שלוש או ארבע, ואמא שלי נכנסת לבית ובידה שקית, בתוכה שתי שמלות זהות, אחת עבורי, השנייה עבור אחותי הבכורה. מאז ומתמיד היינו תאומות שכאלה, וזו שמלה שחלקה העליון כחול עם נקודות לבנות, וחלקה התחתון אדום עם נקודות לבנות, והיא יפה שאין דברים כאלה. אני מתרגשת נורא. וכמובן מתעקשת ללבוש אותה. למרות שיום ההולדת הוא רק עוד כמה ימים". (אני מניחה שגם הסתובבתי, עשיתי פרצופים מול הראי, אולי גם הכתמתי אותה בשוקולד, מי יודע)
5. מה הדבר הכי חשוב שהיית משנה במדינה? ומה הדבר שהיית משאירה כמו שהוא?
"אני לא כל כך חושבת שאפשר באמת לשנות, אבל הייתי שמחה להחזיר את הגלגל אחורה, בכל הנוגע ליישום מדיניות "כור ההיתוך", לכינון הכיבוש, לזחיחות, להקמת מפעל ההתנחלויות – אחד המפעלים הכי הזויים, ראוותניים, בזבזניים ויותר מהכל – גורמים לפגיעה אנושה במפעל האם, הציונות. ובמעבר כל כך חד, הייתי משאירה את כל עצי הזית במקומם. את התאנים, הנחלים, הכרמל, הר מירון, אפילו את ירושלים, את השמיים, הייתי משאירה כמות שהם. לא נוגעת בהם. מקווה שאף אחד לא יחליט לשנות אותם".
6. איפה את רואה את עצמך בעוד 10 שנים?
"אני רואה את עצמי בחדר קטן, מול מחשב קצת יותר משוכלל, אולי כזה נטול מקלדת, כזה שכותב את כל מה שאני חושבת, או מדברת, כזה שלא נתקע לי כל ארבע דקות, כותבת כותבת כותבת. בעיפרון, בעט. במטריה. לא יודעת, אבל כותבת".
7. מה הדבר שאת חייבת לעשות לפני שתמותי?
"לטייל בהודו".
8. מה הדבר שאת אוהבת באהבה?
"את הגוף. אני בכנות חושבת שאהבה אפלטונית היא לא באמת אהבה. זאת אומרת, החלק הגשמי של האהבה, התשוקה לאהבה, התשוקה לגוף של האהוב, לגוף שלי, זה הכי אהבה בעיני. לדברים אחרים יש את השמות שלהם: נתינה, חיבה, דאגה וכאלה".
9. מה מעורר בך השראה?
"עצים, כי האדם עץ השדה".
10. ספר אהוב?
"יש מאות, אציין רק שניים: 'חמדת' ו'אישה בורחת מבשורה'. מבחינתי אלה שתי הפסגות אליהן העפלתי, ובאמת נגמר לי האוויר תוך כדי קריאה".
11. ספרי לי על פגישה הזויה שהייתה לך
"הייתה לי פגישה הזויה, מרגשת, מדמיעה, מטלטלת, עם דויד גרוסמן, בשבוע הספר של 2011. עמדנו זה לצד זה ודיברנו. הוא, דויד גרוסמן הגדול, המלך דויד ואני. אין מילים. הייתי מרוגשת כמו שלא הייתי מעולם, גם לא בחתונה שלי, ובדרך חזרה מתל אביב לטבעון עשיתי תאונה. כלומר, כמעט תאונה: התעלפתי על ההגה באמצע נסיעה. ניצלתי בנס. קיבלתי את החיים שלי באותו לילה".
12. במה את מאמינה?
"אני מאמינה בגורל, מאמינה במכתוב, מאמינה בנשמה, מאמינה בכוח של המילים להגיע הכי רחוק שאפשר".
13. עם מי היית רוצה לשתות תה עם מעמול?
"עם טוני מוריסון, ועם דויד גרוסמן".
*צילום תמונה ראשית: לילך הוברמן
עקבו אחרינו בפייסבוק maamul | מעמול
