נעלי הסטילטו השחורות שלי משמיעות רעש קולני במיוחד כשאני
צועדת על הדק של נמל תל אביב. אני מתה עליהן. ישר כשראיתי אותן
על המדף הימני ב"זארה" ידעתי שהן נועדו לכפות הרגליים שלי. נעה
ואיה צועדות לפניי, מכינות את תעודת הזהות שלהן לשומר שבכניסה.
הן מיומנות ממני בהליכה על עקב בגובה 12 סנטימטרים. "תזיזי את
עצמך כי בסוף תחכי לבד בתור ואנחנו כבר נהיה אחרי שני צ'ייסרים",
הן צועקות. אני מנסה להחיש את צעדי, לוקחת את הסיכון להשתטח
על הדק ולעשות בושות לי ולחברות שלי. מתנשפת אני מושיטה לשומר
את התעודה ואנחנו נכנסות למועדון. אני שונאת את זה. את הצפיפות,
את זה שאנשים מנסים לעבור לידך ופשוט מעיפים אותך לצד השני של
המועדון וזה נראה להם לגיטימי לגמרי.
והשיא זה שאת מתה להגיע הביתה כי מיצית את הבחורים המגעילים שמנסים לקחת אותך אליהם
וחושבים שיקנו אותך בצ'ייסר או במחמאה עלובה כמו "אני הכי אוהב רזות". כאילו שבאמת אכפת לי מה אתה אוהב ובכלל מה אתה הכי אוהב. הערב אני אוהבת מועדונים או יותר נכון אני מנסה לאהוב אותם. פעם המוזיקה הרועשת הייתה מפריעה לי לחשוב, מפריעה לסרטים שרצים
לי במוח להתגלגל חלק. הייתי מרגישה שהמוזיקה עושה למוח סטופ,
מריצה קדימה ואז אחורה ושוב סטארט. גם השתייה הייתה מוציאה
אותי מאיזון, משליטה. כל המחשבות שהייתי מארגנת בזהירות בתאים
מסודרים במוח במשך כל היום היו מיטשטשים ופתאום נראים לא
הגיוניים לאחר כמה כוסות וזה היה מחרפן אותי.
אבל היום בא לי לתת למוח שלי ערב חופשי, אז הסכמתי לבקשות
החוזרות ונשנות של נעה ואיה לצאת איתן. הן הבטיחו שברגע שארצה
לחזור ניקח מונית. "מה את שותה? תיזהרי ממני להיות מעפנה היום".
איה מנופפת את האצבע המורה שלה מול עיני, מראה לי את הלק
האדום־זועק שלה ומוציאה אותי ממחשבותיי. "תביאי לי גבורץ", אני
מגמגמת, מנסה לחייך את החיוך האמיתי שלי, כזה שחושף את כל
השיניים הלבנות.
איה מביאה לי ולנעה שתי כוסות גבורץ ואני לוגמת לגימה גדולה. הנוזל
הקר עושה דרכו מהפה שלי אל הגרון ומשם לבטן, מחמם אותה. ואני
מדליקה סיגריה מוציאה סילון ארוך כזה שיוצא מהאף ומהפה ביחד.
זה לא באמת מרגיע אותי או נותן סיפוק או כל דבר שקשור, זה פשוט
מזכיר לי אותו, את רון. את הערבים שהיינו יושבים אחרי מקלחת והייתי
מסתכלת עליו מגלגל לי סיגריה ומרים את העיניים שלו ומביט עלי,
מבט שהיה מרטיט לי את הלב. מזהיר אותי שהוא עושה את הסיגריה
חזקה ואז היה צוחק ואומר כי גם ככה כלום לא משפיע עלי, שיש לי גוף
ביוני. ואני מצטרפת לצחוק שלו ונותנת לו נשיקה קטנה ליד האוזן. אני
מחייכת מהזיכרונות למרות הבכי שחונק לי את הגרון. מפחידה אותי
המחשבה שרק שם אני חיה באמת, בעבר.
