סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

חיפוש
Close this search box.

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

בשדה כותנה קבוצת שחורים קוטפת

הוא תלוי, סביב צווארו יש חבל הקשור לעץ. בעזרת אצבעות רגליו הוא מנסה לייצב את עצמו על הבוץ החלקלק בכדי לא להיחנק. כך מעביר סולמון שעות ארוכות בניסיון לשרוד. בזמן שהזיעה הנוטפת והחום הכבד מחלישים את גופו, נפשו נשארת יציבה. מאחוריו, החיים ממשיכים כרגיל והילדים משחקים.

סצנה קשה זאת, לקוחה מסרטו של הבמאי סטיב מקווי,  "12 שנים של עבדות", שזכה לפני כשבוע בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, הפרס החשוב מכל שמעניקה האקדמיה לקולנוע בארצות הברית. בשונה משאר הסרטים העוסקים בסוגיית העבדות האפרו-אמריקאית, הסרט הזה מצליח לזכות גם בהכרה מקצועית ולא רק אידיאולוגית. אז במה בעצם שונה הסרט הזה משאר הסרטים שעסקו בסוגיית העבדות?

אותה גברת

הסרט מתאר את השתלשלות חייו של סולמון נורת'אפ (צ'יווטל אגיופור) בארה"ב של 1841, כשהעבדות עדיין ממוסדת בחוק. סולמון הוא אפרו אמריקאי חופשי שחי עם משפחתו בניו יורק ומתפרנס כנגן כינור. יום אחד, סולמון מתעורר קשור בחדר קטן וסגור וכך הוא מבין שההזמנה שקיבל להופיע כנגן בקרקס הייתה רק מניפולציה. כך, הופך סולמון בין לילה מאיש חופשי לעבד, ובמשך 12 שנה הוא חי כעבד, מסתיר את זהותו האמיתית כדי לשרוד ומאמץ לעצמו את השם "פלאט".

כאמור, הסרט "12 שנים של עבדות" הוא לא הראשון שעוסק בסיפור העבדות האפרו – אמריקאית. "הצבע ארגמן" בביומו של סטיבן שפילברג, "ג'אנגו ללא מעצורים" בביומו של קוונטין טרנטינו, "המשרת" של לי דניאלס ועוד, עוסקים גם הם בנושא זה. עם השנים, לאט לאט, הנושא תפס תאוצה ומשך אליו יוצרים שבקשו לספר את הספור השחור של ארץ החופש והחרות. לרוב, סרטים אלו מאופיניים באלימות ובשאלות של מוסר מהפן האתי והפוליטי. למשל, באחת מהסצנות ב"12 שנים של עבדות" סולמון מצווה על ידי בעליו ,אפס (מיכאל פסבנדר), להכות את פטסי (לופיטה ניונגו) בשוט. סולמון יודע שאם לא יעשה זאת, אפס עלול להרוג את שניהם. קונפליקט מוסרי ואלים זה מעצים ומציף רגש של זעזוע, וחושף היטב את מאפייני חוסר האנושיות והעוול הטמון ביחסי הכוחות בין האדון לעבד.

אותה תבנית

בסופו של יום, תעשיית הסרטים ההוליוודית היא שטחית ונוטה לייצר סרטים באותה התבנית שוב ושוב. "12 שנים של עבדות" אומנם מבוסס על סיפורו האוטוביוגרפי של סולמון נורת'אפ,אך הוא מעובד באופן שנעתר לכל הקווים השטחיים המאפיינים את הסרט ההוליוודי המוכר.

התרפקות על העבר הקולקטיבי של האומה האמריקאית, יש. סיפור אמיתי, יש, וכמובן גם סוף טוב. העבדות הוא נושא חזק ומלא תעוזה, בתבנית נוחה לקהל האמריקאי. אז למה דווקא הוא, טוב יותר מאחרים?

אך בשינוי אדרת

נכון, אולי לא היו נתזי דם המשפריץ על שדות הכותנה הלבנה כמו בסרטו של טרנטינו "ג'אנגו ללא מעצורים". אבל קולות החנק שיוצאים מגרונו של סולמון כאשר הוא תלוי בחבל על העץ, המשתלבים בקולות הילדים המשחקים מאחוריו, מעבירים את אותה תחושה נוראית ואולי אפילו באופן חודר יותר. בעיקרה, זו הרגשה של פחד, פחד שהורגש ממש בתוך אולם הקולנוע בו ישבתי.

הסרט לא פרץ את סף האלימות אל עבר הגועל  כמו בסרט "ג'אנגו ללא מעצורים", הוא גם לא מספק נקודת מבט חדשה על ההיסטוריה האמריקנית או על היחסים בין הלבנים לשחורים במאה הקודמת של ארצות הברית. אבל הסרט הזה מצליח היכן שאחרים לא. לטעמי, כוחו טמון בכך שמדובר בסרט שמציג עיבוד קולנועי  חוצה תרבויות, כך שהוא מעלה ומחדד סוגיות דומות במקומות שונים בעולם, בכל הנוגע ל"אחר".

לי, למשל, יוצרי הסרט גרמו לפקוח את העיניים ולראות את המציאות המורכבות של "שחור ולבן" גם בחברה הישראלית. נכון שהשוואה בין השניים יכולה בעיקר להעיד על ההבדלים בין החברה האמריקאית לחברה הישראלית, וההבדל בין העבדות לבין האפליה, שעד היום מתווכחים עליה, ברור לכולנו,  ועם זאת, הסרט עדיין מצליח לגעת בגרעין האוניברסאלי של מערך יחסי הכוחות ולהזכיר לנו שוב שכל בני האדם נולדו שווים. נשמע לכם טרוויאלי? אז זהו, מסתבר שלא.