עברו 17 שנים מאז ש"החברים של נטאשה" פירקו את החבילה. מאז ניסו לא פעם לחזור ולהופיע יחד ואף להקליט אלבום חדש, אך ללא הצלחה מרובה. לפני שלוש שנים למשל, ביטלה הלהקה הופעת איחוד מכיוון שארקדי דוכין חש ברע, לאחר שלושה שבועות עלו ל"הופעת פיצוי" וגם אז דוכין ירד מהבמה לאחר שלושה שירים בלבד. עכשיו הנטאשות שוב מנסים. האם הם הצליחו? תלוי את מי שואלים.
ההופעה התקיימה ברביעי בערב באמפי שוני בנימינה. אוקטובר הוא חודש נהדר להופעות-חוץ. כבר לא כל כך חם ועדיין לא קר. מזג אוויר אופטימלי. המקום היה מלא לגמרי (1,300 איש), כשממוצע הגילאים היה בסביבות ה-40, לא מפתיע בהתחשב בכך שזהו בדיוק הקהל שגדל על המוזיקה של הנאטשות. כולם ישבו במקומות, בציפייה ובשקט די מנומנם. חשבתי לתומי שאני בקונצרט רוק, אבל לרגע נראה לי שהגעתי למופע של מוזיקה קלאסית.
הלו? תשבו כבר!
כהרגלם בקודש פתחו חברי הלהקה את המופע עם השיר "פרדי על הבוקר" מאלבום הקונספט "רדיו בלה בלה". כבר מהרגע הראשון רציתי לעמוד, לשיר ולצעוק את המילים. אבל הקהל המיושב מסביב דאג שגם אני אשב כמותם ולא אפריע. אחרי שלושה שירים הבנתי שאין סיכוי שנישאר לשבת ועברתי עם החברים לצד הבמה, שם יכלנו לרקוד, לשיר ובמקרה גם לעשן (מבחינתי זאת הייתה תוספת מתבקשת לאווירה שצריכה להיות בהופעה כזאת).
אם יש משהו שמבאס אותי בהופעות זה לשמוע שירים חדשים של האמן, שיצאו רק עכשיו, ואף אחד לא מכיר. מזל שדבר כזה לא יכול לקרות בהופעה של הנטאשות – הלהקה הוציאה במשך פחות מעשור שלושה אלבומים, רווי להיטים, ולא חידשה מאז כלום. כך שכולם הכירו כל שיר שהתנגן ויכלו לזייף בקולי קולות ולהראות עד כמה הם בקיאים בחומר.
רוקדים על קו הזינוק
בשלב מסוים הקהל כבר החל להתחמם וגם ארקדי, מיכה ושאר החברים, וברגע שיא אחד, קרא דוכין לכולם להתקרב לבמה ולבוא לרקוד. דהרנו כמו חבורת ילדים מתלהבת שרק חיכתה להזדמנות, ופתאום קיבלה ההופעה תפנית משמעותית. זכינו לשמוע את כל הלהיטים הגדולים והמוכרים כמו "על קו הזינוק", "בדקה אחת שפויה", "מלנכולי", "קוק בצהריים", "עוד נגיעה", "יש זמן" ועוד.
הדבר היחיד שהפתיע בהופעה הייתה התנהלות של כל אחד מהסולנים על הבמה. למרות הויזואליות הקודרת והאפלה של דוכין שיושב על הקלידים ולא ממש זז – דווקא הוא היה זה שתיפעל את הקהל. הוא סיפר את הסיפורים והניואנסים שמאחורי השירים, בעוד ששטרית שעומד זקוף ונראה די טוב – לא אומר מילה, רק שר.
הים אותו הים
נכון ששום דבר לא השתנה מאז ההופעה האחרונה לפני הפירוק ב-96', זאת שהוקלטה ויצאה כאלבום. זו למעשה כמעט אותה הופעה אחת לאחת, מסדר הופעת השירים, דרך סיפורי המעברים ועד לרגע בו דוכין אומר לקהל לשיר את "הירקון זורם ונשפך לים, הזונות גם", ואז הוא מבקש "יותר חזק" ו"עוד פעם אחת הכי חזק", כאילו היה מדריך בצופים בשירי מורל. אבל באמת שאין בזה פסול – לא כשההופעה טובה. הליריקה מתחברת באופן מושלם למלודיה אצל הנטאשות – שירים עצובים ושקטים ושירים שמחים ומקפיצים, הכול מותאם.
גם הטקסטים רלוונטיים היום, בדיוק כפי שהיו לפני עשרים שנה, עם מילים כמו "שברי את הטלויזיה ובואי נלך לישון/ כבר הרבה הרבה זמן שאני לא מצליח לחלום כלום/יש לי אהבה ים של אהבה/ אפילו יש לי אפילו קצת כסף/ אז מאיפה זה בא מאיפה זה בא מאיפה בא העצב?" (טרנד הדיכאון השוטף את החברה המערבית), או "מיליוני אנשים לבד/ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה/ שנתחמם שלא נקפא שלא נשתגע". כשכל אחד מתחבר מהמקום שלו, מהזכרונות או החיים שלו עכשיו.
מספקים את הסחורה
בסופו של דבר, לא משנה כמה נדוש זה יהיה, התוצר הסופי הוא טוב. הסאונד היה מעולה, הקולות של דוכין ושטרית לא נהרסו עם השנים (בניגוד להרבה זמרים אחרים שמופיעים לעת זקנה). כך שמי מבינינו שהיה פעם איזה מעריץ, מי שאוהב ומכיר את הרוק המשובח של הלהקה – כנראה שיהנה מההופעה שמספקת את הסחורה.
