http://www.youtube.com/watch?v=JD1DVXBenLI
הראיון עם נעם רותם מתחיל בדיס-אוריינטציה קלה. רותם מכוון את נהג המונית לביתו, ומדי פעם זורק מילים כמו: "ימינה, לא. סליחה, שמאלה." "אני לא טוב בכיוונים," הוא אומר. אחרי שני אלבומי סולו "חום אנושי" ו"עזרה בדרך", באלבום החדש "ברזל ואבנים" רותם נשמע מכוון יותר מאי פעם. עם סאונד מתכתי, מילים פשוטות והרבה אופטימיות, גם מי שלא מכיר את שיריו יכול להתחבר בקלות.
במה שונה האלבום החדש?
"האלבום הוא מעין סיום לטרילוגיה, או נכון יותר חידוד של האלבומים הקודמים. יש דמיון בין שלושתם. גם שמות האלבומים ממשיכים דיאלוג ביניהם. "ברזל ואבנים" זה מן צמד מילים שיש בו איזה מטען. אלה חומרי יסוד קשים. אנחנו הרי בונים את היסודות שלנו מברזל ואבנים. גם "חום אנושי" ו"עזרה בדרך" הם צירופי מילים כאלו. הם מסמלים בעיני משהו טוב, אבל תמיד משתמשים בהם בצורה שלילית. אני זקוק לחום אנושי או לעזרה".
ברזל ואבנים זה דבר חיובי מבחינתך?
"כל אחד יכול לקחת את זה לכיוון אחר, אבל בצימוד של "ברזל ואבנים" יש איזה מתח, זה לא משהו שאתה יכול לעבור עליו לסדר היום".
רותם התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בגיל 19 כסולן להקת "קרח 9". הלהקה התפרקה אחרי זמן קצר, והוא המשיך לקריירת סולו. האלבומים הראשונים שהקליט התמקדו במחלת הסרטן של אשתו ובתהליכים שהשניים עברו יחד. היום, כשהמחלה מאחור, האלבום החדש נשמע אופטימי יותר. עם זאת, הוא מדגיש שהשירים הם לא שירי וידוי מובהקים של חייו. "הכול מתחיל ממקום מאוד אישי, אבל לא הכול נחשף. אני חושב שרק צד או שניים מתבטאים בשירים שלי. האמנות זה תפקיד מסוים. זה לא משחק, אבל זה תפקיד. לפעמים יש אשליה שאפשר לקבל את כל הצדדים של בנאדם בשיר אחד שהוא כתב, וזה לא נכון. אמנות לא יכולה לקצור את כל ההוויה. זו האשליה שהאמנות יוצרת, וזו בעצם הסיבה שאנחנו כל כך אוהבים אמנות".
בתחילת הקריירה שלך, ב"קרח 9", הייתה הרגשה שמשהו חדש הגיע לרוק הישראלי. נראה שאתה ממשיך איזה כיוון שהיה שם. אתה מרגיש שהבאת משהו חדש?
"אני לא כל כך מתעסק בדברים האלה. אני עושה מה שנראה לי נכון. זה לא שאני לא מביע דעה, אלא שאני לא עובד בפרספקטיבה על דברים אחרים, אני עובד באופן אבסולוטי על האמנות שלי ועל מה שאני חושב שטוב בה. הלהקה שלי למשל, הם אנשים שאני מאוד אוהב ואני נהנה להופיע איתם, ואני לא חושב שיש מישהו אחר שהייתי רוצה להופיע איתו".
יש לך קווים אדומים? נושא שהוא טאבו?
"אני מתאר לעצמי שלעשות משהו שהוא לא טוב מבחינתי זה קו אדום. מוזיקה זה חלק מאמנות שמאפשרת לך לבטא את עצמך. אם יהיו קווים אדומים יכול להיות שהמוזיקה לא תהיה אמיתית. אני יכול להגיד שיש דברים שמעניינים אותי יותר ודברים שמעניינים אותי פחות ואני פשוט מתמקד בדברים שמעניינים אותי. מי שמכיר את המוזיקה שאני עושה מבין שלרוב אני מתעסק עם אותם נושאים ואותם אני חוקר כאמן".
יש אדם או אירוע משמעותי שהשפיע על המוזיקה שלך?
"אני לא חושב שיש משהו או מישהו מסוים, אני חי ודברים פשוט מתגלגלים להם. אם אני חוזר לאחור אז האלבום הראשון שהשפיע עלי מאוד היה "בנזין". אבל לפעמים אני יכול לשמוע אלבום שאני מכיר שנים, וכשאני שומע אותו שוב, אני מגלה משהו חדש שלא ידעתי לפני כן, ופתאום עולה לי רעיון. זה קורה לי המון פעמים עם בוב דילן ועם פי ג'יי הארווי".
אז ההופעה של בוב דילן זה must מבחינתך?
"האמת עדיין לא קניתי כרטיס, אני ממש מקווה שיצא לי".
בתעשיית המוזיקה של ימינו כמעט נדרש לשאול: אתה מעדיף הצלחה כמותית או איכותית?
"יכול להיות שחלק ישקרו, אבל אני לא חושב שיש אמן שיגיד שעדיף כמותית. חלק מהדברים היפים באמנות זה שאתה יכול פשוט לנסות. אני די עושה את הדבר שלי ולא יכול להיות אחראי למה שיקרה. ודאי שאשמח אם דברים שאעשה יצליחו מכל הבחינות אבל זה לא בטריטוריה שלי. אחרי שאני מסיים לעבוד על אלבום אני כבר לא קשור, אני מוציא אותו מרשותי. נשאר הקול שלי, והוא חלק מדיאלוג שאני מנהל עם העולם, אבל אחרי שיוצא אלבום אני כבר לא חלק מזה".
אבל זה בכל זאת קצת שונה ממשורר או סופר לדוגמא שמוציא ספר לאור ויותר לא רואה אותו. אתה עולה לבמה כל שבוע עם השירים שלך.
"נכון, כשאני על הבמה אני משתדל לכתוב את השיר מחדש, הוא נטען במשמעות אחרת כל פעם מחדש. בגלל זה אין תחליף לחוויה של הופעה חיה, לא לאמן ולא לקהל. בהופעות חיות יש מתח. זו יכולה להיות הופעה טובה במקום גרוע והופעה גרועה במקום טוב, הכל תלוי באמן ובקהל, אבל לא יודעים מה יקרה. בהופעה יש אפשרות לטעון את השיר במשמעויות שונות. השיר הופך לחומר גלם שמשתנה כל פעם מחדש".
מה הלאה?
"מה הלאה? נביא את הילדה מהצהרון, ניקח אותה לחוג ונמשיך משם".
