לכל מי שעוסק בכתיבה מגיע השלב בו מציעים לו לכתוב מאמרי שיווק אינטרנטיים. למי שלא מכיר, לא מדובר באותם מאמרים שהדפסנו, הדגשנו ולמדנו בתואר – לא טקסטים מכוננים של גופי ידע על זמניים וטרנס יבשתיים – אלא קטע כתוב באורך 300-400 מילה של פרסומת עבור לקוח, ומתוך שימוש במילים מסוימות על מנת לעזור ולקדם את תוצאות החיפוש האינטרנטיות של אותו "מאמר" ולקוח. אלו הן לרוב מילים שמספקות אינפורמציה, חוויה או חלום שבדיוק חסרים לכם. במילים אחרות, חומר פרסומי. כן, גם זאת דרך מכובדת להתפרנס מכתיבה, או לפחות להתחיל.
כשהתקשרו להציע לי לנסות את כישוריי בכתיבת מאמרים, החלטתי שזה יהיה ראוי לנסות, לא אומרים לא למשהו לפני שיודעים במה מדובר. כעבור מספר שניות ובלי הרבה מאמץ, קיבלתי את העבודה הראשונה שלי. במייל חיכה לי קובץ הוראות ברור ומוגדר שאליו התווספו דוגמאות למאמרים שלפיהם אני אמורה לכתוב.
רכזת הכתבים אמרה לי בכלל שזה סיפתח טוב, זכיתי במאמרים על נושאים מעניינים: טיול עם ילדים במומביי, טיול עם ילדים בתאילנד, והמוזיאונים במומביי.
היא המשיכה לפרט על המבנה והסגנון תוך שהיא מפנה את תשומת ליבי לתמחור המאמרים: "שימי לב לתמחור המאמרים, (לא אפרט) לא אמורים להשקיע בכתיבת מאמר אחד יותר מחצי שעה. תקראי קצת ברפרוף על הנושא וישר תכתבי, זה לא צריך להיות מחקר רציני ועמוק, את כבר תביני".
מומביי לילדים? אולי רק ללוקים בנפשם
על אף התחושה שנעשית פה קופה לא רעה על גבי ועל גבם של שאר הכותבים, אמרתי לעצמי "ננסה, אסור ישר לפסול". התחלתי עם "מומביי עם ילדים". לעזרתי עמד מאמר דומה שעסק בטיול למרסיי עם ילדים. מעניין איזה חברה מנסה למכור את מומביי כעיר לטיול עם ילדים תהיתי לעצמי, איזה אדם הלוקה בנפשו יבחר מרצונו לקחת את ילדיו למקום המזוהם, מוכה עוני וגורל. אם עוד לא הבנתם איזה חברה, נסו חיפוש גוגל מהיר.
תתאימי את עצמך לחיים האמיתיים, נזפתי בעצמי, זה לא זמן לפינוק. את כותבת? אז תכתבי, אל תתעסקי בשאלות של הגות ואתיקה, זה לא עוד קורס מבית היוצר של מי-טל נדלר. הקובץ על מרסיי הדגים לי מהו חומר פרסומי למופת. נשמתי נשימה עמוקה והכנסתי לתיבת גוגל "טיול במומביי". קוראת, קוראת עוד קצת, והאמת, לא נשמע יעד מתאים לילדים. בין "שלל האטרקציות למשפחה ולילד" שיש למומביי להציע, מצאתי מוזיאון לפסלים בודהיסטים וכלי לחימה עתיקים ואתר המכבסה – מתחם ענק בו אנשים שאין להם אמצעים מגיעים לכבס את בגדיהם וזרים אירופאים מגיעים לחזות "במחזה האנתרופולוגי המרהיב הזה". מקום שמקפל בתוכו את כל שיעורי אדוארד סעיד של התואר, כיצד המערבי אוהב לראות את החיים האמתיים, והאקזוטיים של אוכלוסיות המצוקה הקשה.
בסוף הצלחתי למצוא איזשהו פארק מים וסגננתי את זה כאטרקציה שמתאימה לימים החמים במומביי, למרות שמי באמת מטייל בימים החמים של מומביי? הרי ממרץ העיר מתרוקנת כי חם מדי ולא מומלץ להגיע. את זה כמובן לא כתבתי.
חצי שעה, זוזי
מאמר אחד מאחורי. על "תאילנד עם ילדים" בטוח יהיה יותר קל לכתוב. אני מעיפה מבט חטוף על השעון ומגלה שלקח לי יותר מחצי שעה. "זה לא נורמלי" אני חושבת לעצמי, איך הם מצפים שגם אקרא וגם אכתוב בחצי שעה? אבל אין זמן להתעסק בזה. אני לוקחת את המבנה מהמאמר הקודם, מחליטה מראש על הנושאים שאתמקד בהם ומשנה מילים פה ושם.
שיפרתי את הזמן שלי ואפילו יצא לי יופי של מאמר. האמת שזה קצת דומה מדי למאמר הקודם, ושניהם דומים למאמרים שמהם לקחת את האינפורמציה, שוודאי דומים למאמרים אחרים שכנראה גם מהם נלקחה האינפורמציה. אבל שטויות, אני לא בקורס של כתיבה יוצרת עם בני ציפר.
מאמר אחרון – "מוזיאונים במומביי". אני מכניסה בתיבת החיפוש "מוזיאוניים במומביי" ומוצאת רק שני מוזיאונים, אחד מהם כבר הוכנס למאמר על "מומביי עם ילדים". מה עושים? ממציאים מוזיאונים? הרי יש גבול לכמה אפשר לשקר. סליחה, לכתוב שיווקית. החיפוש באנגלית כבר יותר אופטימי ומניב עוד כמה מוזיאונים שנשמעים ממש מעניינים, רובם עוסקים בהיסטוריה ובמורשת החברתית-פוליטית של הודו במאה ה-19 עת נלחמה לקבל את עצמאותה וזהותה הנפרדת מבריטניה. אני מתחילה לתרגם. בהתחלה מקפידה על כל הניואנסים, אחר כך מוסיפה קצת משלי, ובסוף זורקת לעזאזל את חוקי הכתיבה וזכויות היוצרים תוך שאני מוסיפה כמה משפטים על זהויות ושיח פוסט קולוניאלי (בכל זאת למדתי תרבות).
גוף ידע ענקי שמבוסס על כלום
בערב אמי מתעניינת על מה עבדתי היום ואני מקריאה לה את מה שכתבתי. "דווקא זה כתוב נורא יפה", היא מחמיאה לי, "אבל אני לא מבינה איך את יודעת מה יש לעשות במומביי? פספסתי טיול שלך לשם?" "לא אמא", עניתי, "קראתי באינטרנט וכתבתי, ככה עושים." "מה זאת אומרת?" היא שאלה, "את לא באמת הייתי בכל המקומות שכתבת עליהם?" "ברור שלא הייתי" עניתי. "וככה כולם עושים?" היא שאלה בהשתאות, "אז בעצם אין על מי לסמוך?" "כל המאמרים האינטרנטיים הם בדרך כלל של אנשים שלא היו אף פעם במקום, אלא הם פשוט קוראים ומשכתבים" עניתי. זה מצחיק כי כולם מעתיקים מכולם עד שנוצר גוף ידע אחד ענק שהוא מנותק מכל קשר למציאות, בסופו של דבר זה בכלל מבוסס על כלום.
בעודי אומרת את המשפטים האחרונים, המחשבה כבר הפליגה לסמינר שעוד לא סיימתי לכתוב, על בודריאר, על המדבר הממשי, על הסימולקרה, ועל האנטרופיה הקרבה ובאה. כן אותה אנטרופיה דיסטופית בה כולנו התנתקנו מאיזשהו קשר למציאות עד שהכל קורס לתוך חורבן תרבות.
כשלמדנו על זה בשיעור היה נדמה שאנחנו רחוקים משם שנות אור, אבל האנטרופיה מממשת ובאה. כמו בעולם הביולוגיה והכימיה, כל מערכת סגורה שאינה מקיימת יחסים עם החוץ דינה לקרוס אל תוך עצמה. כשבודריאר מדבר על הסימולקרה, אותו וירוס שכולנו כבר נגועים בו, הוא רואה את המערכת שמתחילה להשתולל, להשתגע ולאבד שליטה עד שהכל יקרוס. בעתיד, הוא אומר, לא יהיה יותר ידע אמיתי, לא יהיה יותר שום דבר אמיתי. השעתוקים יקרסו כמו דומינו בזה אחר זה ואנחנו נישאר עם המלצות לתאילנד וממלכת סיאם הקסומה מפי אנשים שבכלל לא היו שם מעולם.
