במהרה בימינו

מאת:טלי גולדשמיט
שתפו

"השלישי" הוא בית המקדש השלישי שיקום בעתיד על הר הבית תחת המסגדים שניצבים בו כעת, ויהווה את מרכז קיומה של ממלכת יהודה. כך, על פי רומן דיסטופי חדש של ישי שריד ("השלישי", ספרייה לעם, עם עובד). בדלנות מדינית, שנאת ערבים (שמכונים עמלקים בספר), תאוות אימפריאליסטיות, עירוב מוחלט של דת ומדינה (המלך הוא גם הכהן הגדול וגם עומד בראש הצבא), פולחן הצבא, הערצת הכוח וחשיבה מיליטריסטית, וכמובן, קנאות דתית – כל אלה מוליכים את ממלכת יהודה לחורבן נוסף, סופי, אחרון.

מתוך אתר "עם עובד"

בימים עכורים אלה, קריאה של דיסטופיה, קרי של רומן שחוזה את חורבנה העתידי של מדינת ישראל כפי שאנו מכירות אותה כיום, היא חוויה מוזרה. דיסטופיה, מעצם טבעה הז'אנרי, לוקחת את חומרי המציאות העכשווית בה היא נכתבת, ומותחת אותם עד לקצה הפסימי והחרד שלהם.

אבל במציאות הסהרורית והמשיחית שאנחנו חיים בה, רומן שמתאר את חורבן ישראל וערי החוף שלה (ובראשן תל-אביב) והקמת ממלכה דתית-קנאית שמתנהלת על פי חוקי ההלכה ונשלטת בידי מלך וסנהדרין, נדמה כקרוב מדי למציאות. אם מח"ט גבעתי אמר במהלך צוק איתן ש"ענני כבוד הגנו על הלוחמים שלי בעזה", הרי שהצהרתו בספר של יהועז מלך יהודה בעת מלחמה ש"שנשמתנו טהורה, אגרופנו עשוי ברזל, ואלוהים עמנו", נשמעת כעוד ציטוט מהעיתון של היום.

הדיסטופיה כבר כאן

אם כן, לאור המציאות ההולכת ומקצינה שלנו, האמירות הפוליטיות שבספר ותמרורי האזהרה שבו הם כמעט המובן מאליו. הביקורת המעניינת ביותר בספר, וגם הרדיקלית ביותר, טמונה בתיאורים הנרחבים והמפורטים של עבודת הקורבנות שהתחדשה עם חנוכת בית המקדש, ומהווה את לב לבו של הפולחן הדתי. מבלי שהדברים יאמרו מפורשות בטקסט, הוא מזמין קריאה חתרנית של הקרבת הקורבנות ושל משמעותה החברתית והפוליטית.

יהונתן, בנו של יהועז מלך יהודה, השריד האחרון שנותר ממנה, הוא האחראי על עבודת הקורבנות והוא גם המספר שמגולל את קורותיה של ממלכת יהודה (שקמה על חורבותיה של ישראל ה"ישנה", היא ישראל של היום, במה שנקרא בספר "הגאולה").

הנה תיאור, אחד מני רבים, של טקס הקרבת קורבן, הפעם של יונה שמובאת בידי נער: "החזקתי את היונה בידי, ליטפתי את צווארה העדין וסימנתי להם בראשי – עכשיו! מלקתי את צוואר היונה בציפורן האגודל בלחיצה חזקה ומיומנת אחת, וכך עשו כל האחרים. הפרדתי את הראש הקטן מן הגוף בתנועה סיבובית ומחצתי את מקום החתך אל קיר המזבח כדי למצות את הדם".

הבשר הוא מטאפורה

האכזריות האדישה הזאת חוזרת ומתוארת שוב ושוב לאורך הספר, כולל פירוט גרפי של מבטן המבוהל של החיות, שיסוף הגרון, עקירת הלב, חיתוך הרגליים, הוצאת האיברים הפנימיים, והקזת הדם במזרק מיוחד על המזבח, שיאו של הטקס הדתי.

ריח הבשר שנצלה הנישא בכל סביבות המקדש בספר, הוא, אם כן, המטאפורה הטובה ביותר לממלכת יהודה, הלא היא מדינת ישראל העתידית. הביקורת כאן מרחיקה לכת הרבה מעבר לרפרור הברור לאתוס הישראלי הבעייתי של עקידת הבנים. מקום שלב הווייתו הוא בהרג המוני של יצורים חיים חפים מפשע, הרג שכל כולו נעשה לטובת צרכים של בני אדם, סופו חורבן.

"ישראלי אמיתי אוהב בשר", כך הכריזו פרסומות ענק של חברת טיב טעם לקראת יום העצמאות תשע"א (2011). בניגוד להנחות המוצא המודעות-ביקורתיות לגבי פרסומות, הרי שפרסומת הבשר הזו מצביעה על אמת ישראלית מדויקת, שעליה מצביע גם ישי שריד בספרו "השלישי".

אהבת הבשר הישראלית, שהיא גברית ופטריארכלית בטיבה, משמעה העמדת הנוחות האישית מכל לכל שיקול מוסרי ומעל לכל אינטרס של יצור חי אחר, שמוגדר כנחות. אהבת הבשר הזאת נשענת על אמונה בהיותנו "אדוני הארץ", אמונה שזולגת הרבה מעבר ליחסי אדם-חיה, תוך הסתרה תמידית של המחיר שמשלמים אלה שנועדו להיות קורבנות לגחמותינו – הקולינריות והלאומיות כאחד.


שתפו
קישורים לתגיות וקטגוריות