ברביעי האחרון (22.4) נפתח פסטיבל "מדרום" העשירי לאמנות רב תחומית בעיר אופקים. הפעם, בעקבות מציאות הקורונה, הפסטיבל הפך לפסטיבל דיגיטלי, "שנוצר ונאסף באופקים" אך נגיש לכלל תושבי הארץ. אם לשפוט על פי אירוע הפתיחה למבוגרים – ההצגה "בלוק 30", הפסטיבל נראה מבטיח ומסקרן.
פסטיבל "מדרום" הוא שיתוף פעולה בין המחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר וגופי תרבות, חינוך וחברה בעיר אופקים. הוא מהווה במה לחשיפה של אמנים מקומיים, תושבים וקהילה. שינוי נוסף שנעשה השנה הוא בדרג הניהולי. הניהול האמנותי הופקד בידי נועה שכטר, בימאית ויזמית בתחום התיאטרון, זאת לצד ניהול והפקה של נואית זכאי, מנהלת עמותות ופרויקטים בתחום התרבות שמנהלת את הפסטיבל בשלוש השנים האחרונות.
בניגוד למסורת הפסטיבל, בו התקיימו האירועים במהלך שלושה ימים סמוכים, המתכונת הנוכחית נפרשת על פני חודש ימים במרווחים קבועים. בכל יום רביעי לאורך חודש מאי, יתקיימו פעילויות מגוונות לילדים, לנוער ולמבוגרים במרחב הדיגיטלי וברשתות החברתיות.
"בלוק 30 – השיכון בראי הפרוזה" היא הצגה שעלתה בתיאטרון יפו זמן קצר לפני משבר קורונה. בגרסתה המקורית היא כוללת שלושה חלקים: עבודת הוידאו "בלוק 30", המלווה בטקסט וקריינות מפי נפתלי שם-טוב, סופר, שחקן וחוקר תרבות אשר גדל בשיכונים של שכונת כפר שלם בדרום ת"א; שני החלקים האחרים הם עיבוד בימתי לשני סיפורים קצרים, "חיזו בטטה" מאת סמי ברדוגו ו"אח קטן" של רונית מטלון ז"ל. לוקחים בהם חלק שלושה שחקנים יוצרים: מוריה בשארי-ליפשיץ, כפיר ליבנה וישי בן משה. על העיבוד והבימוי אמונה חנה ואזנה-גרינולד ("פאפעג'ינה", "פרחה שם יפה"), יוצרת ובימאית תיאטרון קהילתי אלטרנטיבי.
במסגרת הפסטיבל נערכה התאמה למרחב הזומי והוצגה רק עבודת הוידאו המוקלטת, "בלוק 30", וידאו ארט תיעודי של שיכונים ובלוקים מרחבי הארץ בליווי קריינות מפי נפתלי שם-טוב. הפירוט באתר הפסטיבל אודות האירוע וכפילות השמות בין שם ההצגה לשם הסיפור של שם-טוב, עוררו מעט בלבול על הצפוי להתרחש במהלך הערב. הקרנת הוידאו חולקה לשלושה מקטעים וביניהם התקיים מפגש יוצרים ודיון בהנחיית נדב משעלי, מנהל קולנוע אופקים ויוצר מקומי.
המפגש התקיים ללא תקלות בזום ובשידור חי בפייסבוק. העובדה כי הוצגה רק עבודת הווידאו, שצולמה ונערכה על ידי רות לביא, לא פגמה בחיות השיח ובעומקו, שיח שהתפתח במקביל למקטעי הוידאו וארך כשעה וחצי.
"בלוק 30" הוא ערבוביה של זיכרונות, זהויות, ריחות ורגשות. מבט מפוקח מבפנים על איך שמסתכלים עוברים ושבים מבחוץ. בבלוק גרים אנשים חמים שהסתפקו במועט, "משפחות אומללות" (אין כסף אבל יש אלכוהול) ו"משפחות הרוסות" (מנסות להשיג עושר בדרך לא חוקית), אבל "לא נעים לספר". צפיפות והזנחה של הממסד, לעיתים סיפורו של יחיד ולעיתים סיפורה של קבוצה.
שם-טוב מצליח לשלב בטקסט הומור, רגש וביקורת חדה. הקריינות שלו מוזיקלית בפני עצמה, מנגינה שמכתיבה קצב לדימויים חסרים, חסרים משום שכל אותן דמויות ססגוניות עליהן מסופר מילולית, נעדרות מבחינה חזותית. קיים פער בין הנוכחות הפיזית של המרחב העירוני – השיכון, תיבות הדואר, הגרפיטי, חתיכות הלחם על החומה ושלולית הבוץ שנוצרה, אוסף של עצמים דוממים – לבין ההיעדרות האנושית. בחירה ובימוי מאתגרים שמשאירים לצופה מקום למחשבה. אחת השאלות שעלתה במהלך הערב נגעה למיקום בו נערכו הצילומים. ואזנה-גרינולד שיתפה שהסרטון צולם בכמה ערים: לוד, רמלה, בת-ים, אשדוד ותל אביב.
נוכחות הקהל במפגש הזום הייתה מרשימה, כשישים משתתפים. משעלי ניתב את השיח בחינניות ורגישות לשאלות מהקהל (בצ'אט), שלקראת סוף המפגש הלכו והתרבו. שם-טוב וואזנה-גרינולד סיפרו על החיבור לזיכרון והיצירה המשותפת, בדגש על עבודת צוות עם שחקנים ובימוי קולקטיבי. שם-טוב פרגן לואזנה-גרינולד, וסיפר כיצד היא מיישרת קו עם מגמה עולמית עכשווית ביצירה שלה, תיאטרון "פוסט דרמטי", תיאטרון בו הבמאי קשוב לשחקנים, הם שותפים לתהליך ואין לו סמכות בלעדית על היצירה, גישה שנכונה פוליטית על פי דבריו. עוד היה מעניין, לשמוע ממנה כי היחס בארץ לתיאטרון הקהילתי פושר, הסגנון נדחק בין הכיסאות ולא ייכתבו עליו בכתב עת נחשב לתיאטראות.
על אף הריחוק הפיזי והגיאוגרפי נוצרה דינמיקה מוצלחת והפלטפורמה הדיגיטלית לא אכזבה. אולי ככל שיעבור הזמן נגלה עוד צדדים חיוביים של צריכת תרבות וירטואלית. אירועים ללא מאמץ, מהספה בבית מבלי להיתקע בפקקים, לחפש חניה או להשיג בייביסיטר לילדים.
