"אמרתי שאני אלרגית ללחם, ושאני לא אוכלת ארוחות בוקר. יצאו לי שקרים מהפה ולא הבנתי שאני משקרת." ראיון עם עדן רגב

עדן רגב בבית החולים סורוקה
עדן לצד השלט "סורוקה"| צילום: גלית מימרן
שתפו

עדן רגב וגלית מימרן
"אמרתי שאני בסדר, ושאני רק רוצה לחזור הביתה לניו יורק, כי לא טוב לי בקיבוץ." | קרדיט צילום: גלית מימרן

תפריט מיוחד ואשפוז בבית חולים לבד בישראל לא הצליחו לגרום לעדן בת ה-17 לאכול. לאחר שעלתה לארץ, היא לא הייתה מסוגלת להקשיב לאף אחד. רק הספר שכתבה בביתה בניו יורק במשך יומיים הצליח לפתוח לה את התיאבון. ראיון

את עדן פגשתי פעם אחרונה בנובמבר 2020 כשהייתה רזה, חיוורת וחלשה, מאושפזת רחוק מהוריה בבית החולים סורוקה. שנתיים לאחר מכן אנחנו נפגשות שוב בבית קפה בתל אביב.

איך הגעת למצב שבו את מאושפזת? זו הייתה הפתעה לכולם, אבל גם לא ממש.

"כמה ימים לפני האשפוז הלכתי לפסיכולוגית, אחרי שהייתי דיכאונית הרבה זמן. הפסיכולוגית ראתה שיש לי בעיה. היא הייתה הראשונה לראות שהייתה לי הפרעת אכילה, אבל בשלב הזה ממש לא האמנתי. אמרתי בחזרה שאני בסדר, ושאני רק רוצה לחזור הביתה לניו יורק, כי לא טוב לי בקיבוץ. היא ביקשה ממני ללכת למרפאה לשקילה ובדיקות. בבוקר של הבדיקות רצתי כמו תמיד, רק שהפעם התעלפתי. הגעתי לבד לבדיקות במרפאה. הרופאה חזרה עם התוצאות ואמרה לי שאני צריכה להתאשפז. הייתי בשוק. התחלתי לבכות, ואמרתי לה שאני צריכה לחזור הביתה".

"בעבר הייתי מאלה שדרשו להטיל חרם אמנותי על ההתנחלויות. היום אני עובד עם להקת שחקנים מתקוע". ראיון עם יהושע סובול

"פמיניסטיות צריכות ללמוד לבשל, כי עם כל הכבוד לאידיאולוגיה שלהן אנחנו עדיין רעבים": ראיון עם יוצר התוכן עידו קנר

"אף אחד לא חשב בכלל שאני אהיה זמרת. חשבו שהתפלפתי": ראיון עם אקו

"ילדים הם עם אכזר, ברור ששמעתי 'רוסיה מסריחה'. אבל נלחמתי על מקומי במרפקים": ראיון עם לנה פיירפלד

איך ההורים הגיבו?

"פחדתי להתקשר לספר להורים שלי. ההורים היו בבית בניו יורק ואני פה בארץ לבד. הם ממש נלחצו ורצו ישר להעלות אותי על מטוס הביתה. אבל הרופאה לא הסכימה להטיס אותי. היא אמרה שאם אעלה על מטוס במצב הזה, לא בטוח שאגיע הביתה".

מה עשית?

"הייתי לבד במרפאה, באמצע הדרום. לא ידעתי איך אני אמורה להגיע לבית חולים. למה אני בכלל מתאשפזת? אני מדברת עם רופאה שאני לא מכירה, ואמא שלי בוכה בצד השני של הטלפון. הזמנתי מונית ולקחתי את עצמי לבית חולים. בינתיים אמא שלי קראה לדודה שלי ולך. ביום הראשון לא הבנתי מה קורה, הייתי בשוק. ביום השני לא הייתי מסוגלת לאכול את האוכל שהבאת לי. אפילו בננה. וזה פרי. הצקת לי לאכול אורז, ובראש שלי לא אכלתי את זה כבר שנתיים. גם ברגע הזה לא הבנתי שיש לי הפרעות אכילה".

מתי הבנת שיש לך הפרעת אכילה?

"הייתי בזום בבית חולים, מול ארבעה מומחים להפרעות אכילה שנתנו לי שלוש אופציות. לאכול את האוכל של בית החולים, לשתות אנשור או לקבל אוכל דרך הווריד. ישבתי במיטה והפכתי לכדור. בכיתי בפאניקה בזמן שחיבקת אותי ולא הבנתי איך הגעתי למצב הזה. אם אני לא יכולה לאכול את האוכל של בית החולים אני בבעיה, ואין מצב שמאכילים אותי דרך הווריד. אז הסכמתי לשתות את האנשור. באותו רגע הבנתי שאני חולה".

גלית מימרן ועדן רגב בתל אביב
"כולם ראו את אותה עדן, אותו פרצוף וחיוך, פשוט יותר רזה." | קרדיט צילום: גלית מימרן

איך הצלחת לשקר לכולם? כולם ממש חשבו שאת בסדר. בדיעבד אני קולטת ששיקרת גם לי.

"לא הבנתי שאני משקרת. אמרתי שאני אלרגית ללחם, ושאני לא אוכלת ארוחות בוקר. יצאו לי שקרים מהפה ולא הבנתי שאני משקרת. מישהו אחר בראש שלי אומר דברים, ואני לא קולטת את מה שאני אומרת. אמרתי לכולם שאני בסדר. לא רציתי שיעזרו לי. חשבתי שאני לא רעבה, חשבתי 'עדן את לא יכולה לאכול ארוחת בוקר'. כולם ראו את אותה עדן, אותו פרצוף וחיוך, פשוט יותר רזה. בחיים לא שיקרתי לאף אחד לפני זה, כולם היו גאים בי שעברתי לארץ ואף אחד לא האמין שזה משהו שיכול לקרות".

אחרי האשפוז בכלל לא שמעתי ממך. טסת ונעלמת לי.

"החודשיים הראשונים בבית היו סיוט לכל המשפחה. ההורים הגיעו לאסוף אותי מהשדה תעופה. אמא חיבקה אותי, וזה היה החיבוק האוהב השני שקיבלתי אחרי החיבוק ממך בבית חולים בכל התקופה שלי בארץ. כולם היו כל כך בלחץ מהקורונה שאפילו חיבוק לא קיבלתי. אמא בכתה ואמרה לי שאני כולי עור ועצמות. ההורים שלי שמו ילדה בריאה לפני שלושה חודשים על טיסה ועכשיו קיבלו ילדה מינוס 20 קילו. אין חיוך, לבנה לגמרי, הקול נמוך. הגיעה ילדה שהם לא זיהו. הזכרתי את עדן אבל לא הייתה שם עדן. כשהגעתי הביתה, האחים שלי לא היו מסוגלים לחבק אותי. אמא אמרה שנאכל ארוחת בוקר. פתאום כולם הבינו שיש בעיה. לא הייתי מסוגלת לאכול. מאוחר יותר הלכתי עם אמא לסופר, שזה הבילוי האהוב עלי. אני מתה על סופרים. זאת הפעם הראשונה שהייתי בסופר אחרי ארבעה חודשים. בקיבוץ היה כלבו וזהו. עמדתי באמצע הסופר והרגשתי שכל הראש מסתובב. תחשבי על זה שאת במקום שמלא בפחדים שלך. כל דבר שאמא הציעה אמרתי לה לא. הייתי בשוק. לא שמתי כלום בעגלה, לא אמרתי כלום, לא נגעתי בכלום ולא זזתי בכלל".

עדן, בת להורים ישראלים מניו יורק גדלה בסביבה ישראלית, בבית שמדברים בו עברית, צופים בסדרות ישראליות ומקשיבים למוזיקה ישראלית. עדן ראתה דרך אחת לסיום כיתה י"ב שלה, וזה לעלות לארץ. עדן העדיפה להישאר עצובה ולבד בחדר בזמן שהחברים מבלים בפאב של הקיבוץ. עדן לא ראתה את הבילוי החברתי. היא ראתה את החרדות שלה בקלוריות של הצ'יפס וההמבורגר. היא מספרת שבכל צ'ייסר יש 100 קלוריות, ולמה שהיא תבזבז את זה על שתייה?

את מדברת על המחלה שלך בקלילות, אבל עברת חוויה קשה.

"כל החיים הייתי ילדה מאוד סגורה, הייתי עם עצמי, חוזרת הביתה מבית ספר, עושה שיעורים. לא ידעו מי החברות הכי טובות שלי ומה קורה לי בחיים. הפרעת אכילה זה הקונטרול על החיים שלך. כשהתחלתי טיפול, הבנתי שאני צריכה להתפתח ולדבר על הבעיות שלי. בהתחלה בכתיבה, וזה מה שיצא בספר. אחרי שכתבתי את הספר אמא קראה אותו. בפעם הראשונה היא הבינה מה קורה לי במוח. התחברנו והבנתי שאני יכולה לסמוך עליה".

מה גרם לך להתחיל לכתוב?

"אף אחד לא יכול להגיד לי לאכול. באחד הלילות לא נרדמתי, ישבתי ב-3 בבוקר והתחלתי לכתוב. על הקיבוץ שלנו, טללים, על הפרעות אכילה ועל עוד דברים שעשיתי ושכאבו לי. הבנתי שיש לי קול אחר במוח. כתבתי את הספר ביומיים. פתאום התחלתי לאכול, והתחלתי להתפתח. בזכות הספר הבנתי את כל הדברים שעשיתי. הבנתי ששיקרתי ושזה היה הקול שלי בראש. כשאת מתחילה לאכול יוצאת עדן הבריאה. הבנתי שיש עדן הבריאה ועדן החולה. עדן שאומרת לאכול ועדן שאומרת לא לאכול. את מתחילה לאכול והקול הזה נעלם. זה ממש מגניב".

הספר של עדן רגב
הספר שנכתב ביומיים. | קרדיט עיצוב: Colton Starley

שלחת לי הודעה בסוף ינואר, התנצלת שניתקת איתי קשר וסיפרת לי שכתבת ספר ושתרצי שאני אקרא אותו. מצאתי את עצמי מול המילים שלך, לא מפסיקה לבכות. הרגשתי נורא. שלא יכולתי לעזור לך, שלא שמתי לב קודם. היינו כל כך קרובות אבל לא היה אפשר לדעת. זה מכעיס אותך לדעת שאולי יכלו לעזור לך קודם?

"אני לא כועסת על אנשים. אמרו לי להתחיל לאכול ושאני צריכה עזרה. הייתי כל כך חולה שלא משנה מה היו אומרים לי, לא יכלו לעזור לי".

איך זה שבחרת לחזור לישראל אחרי הטראומה שהייתה לך פה? לא היה עדיף להישאר להיות מוגנת סביב ההורים?

"בהתחלה , אחרי שחזרתי לניו יורק, לא הייתי מסוגלת לדבר עברית, לא ראיתי טלוויזיה ישראלית, לא מוזיקה, סיננתי את כל מי ששלח לי הודעה מהארץ. כולל אותך. לא הייתי מסוגלת לראות תמונות. קמתי עם סיוטים שאני חוזרת לארץ. זה היה ממש עצוב, כי אני הכי ילדה ישראלית. אחרי שחזרתי לאכול, היה לי קשה להיות בבית, היה לי עצוב בניו יורק. התחלתי ללמוד באוניברסיטה בזום בארצות הברית".

ואיך הגיעה ההחלטה לחזור שוב לישראל?

"באחד הימים הייתי בסלון ואמא דיברה בטלפון עם חברה שהבת שלה לומדת באוניברסיטת תל אביב. קראתי על התוכנית של לימודי פסיכולוגיה וזה עניין אותי אחרי מה שקרה לי. באותו ערב נרשמתי ללימודים. ההורים לא הסכימו לי. ברגע שהתקבלתי לתוכנית ידעתי שאני חייבת להגיע לישראל לבדוק אם באמת החלמתי. הגעתי לשבוע, לבד. היה מוזר לכולם לראות פתאום ילדה בריאה. נעלמתי מהארץ ופתאום חזרה ילדה אחרת. אחרי יומיים רציתי לבקר בטללים. אמרתי לעצמי שאם אני מסוגלת לעשות את זה, אז באמת החלמתי. נכנסתי בשער וכלום לא קרה. ראיתי את כל החברים, כולם הספיקו לקרוא את הספר לפני שהגעתי. אפילו השארתי שם עותק אחד לכל מי שירצה לקרוא על עדן אחת שנעלמה מהקיבוץ. התקשרתי לאמא ואמרתי לה שאני בטללים. היא הייתה בשוק. ברגע הזה קיבלתי את האישור מההורים שלי. ברגע הזה נפל האסימון שחזרתי לעצמי. שאם אני מסוגלת לחזור לעצמי עכשיו – אני מסוגלת להכל".

גלית מימרן ועדן רגב בקיבוץ טללים
"וזה היה החיבוק האוהב השני שקיבלתי אחרי החיבוק ממך בבית חולים בכל התקופה שלי בארץ." | קרדיט צילום: מיכל שווב

כיום עדן גרה בצפון תל אביב. לומדת פסיכולוגיה, כימיה וביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. עובדת בבר, יש לה חבר והיא אפילו שמה סוכר בקפה. אני מאושרת לראות את עדן הזאת. כמו שעדן מגדירה את התהליך שלה בספר שכתבה, אני מספרת בעברית שלעדן פעם נעלמה הע' מהשם. אבל גם נעלמה לה העין מעצמה. היא לא הצליחה להבחין בטוב, וכל התבוננות במראה הייתה לא מרוצה. אחרי שנים שבהן היא דנה את עצמה, עדן עכשיו מקבלת את החוזקות והטוב שבה.

מתוך מגזין "מעמול" המודפס, גיליון 13.


שתפו

השאירו תגובה

האימייל לא יוצג באתר.