אורטל בן דיין היא פיגורה פמיניסטית ותעלומה קשה לפיצוח, קראתי את דבריה ושמעתי אותה ברדיו, אבל מעולם לא ראיתי אותה מדברת. כשהיא נכנסה לחדר משהו השתנה, לבושה בשמלת סטן צבעונית העוטפת את גופה הצנום ושיערה מבודר הצידה. הנשים שנכחו (ושלושת הגברים) באירוע, "מגדר על הבר" היו להוטות לשמוע את משנתה.
ישבתי דרוכה ומוכנה לשמוע את הזעקה המזרחית, את האש המתלהמת והגועשת של אורטל בן דיין, והתבדיתי. בן דיין דיברה בצורה רהוטה ונעימה, חיכיתי בדריכות לרגע שהפרסונה הציבורית שהיא יצרה לעצמה (או שהתקשורת יצרה לה) תצא מהמרצע, אבל לא ולא. בן דיין הסבירה בצורה עניינית וקוהרנטית מאיפה הפמיניזם המזרחי שואב את השראתו, והמשיכה לשאלות מהקהל.
"מגדר על הבר", איזה שם סקסי לאירוע, אהבתי. שם שמצליח לזרוע בי מחשבות הזויות על מגדר, בר וכל מה שנכנס באמצע. דמיינתי קבוצת נשים יושבות במעגל אינטימי בחדר אפוף עשן ואלכוהול, מתווכחות בלהט על פמיניזם מזרחי וקידום מעמד האישה בישראל, נשים עם תשוקה ואג'נדה. מזל שהדמיון שלי עובד שעות נוספות. פעם ראשונה שלי בערב פמיניסטי מזרחי, ושוב, התבדיתי.
בר זה לא היה, יותר בכיוון של בית קפה קטן בסינמטק שדרות, אלכוהול ועשן הוחלפו בתה נענע ותאורה בהירה. הנשים שפקדו את המקום היו מוקפדות, חינניות ומבינות עניין. במקום התלהמות וויכוחים הייתה שיחת סלון מדופלמת ומנומסת.
השד העדתי חי ובועט
בין השאלות וההסברים עלו מספר דברים שצרמו לי, קודם כל- העובדה שהחדר היה גדוש בנשים מכל הגילאים והצבעים אך אף אחת מהן לא הייתה תושבת העיר שדרות, אך בעיקר כי יש לתנועה הפמיניסטית אג'נדה נשית מובהקת של חיזוק מעמד האישה ויצירה של מרחב שוויוני בישראל, זוהי מטרה מצוינת. אך עולה בעיה בתוך הקבוצות הפמיניסטיות, במקום להיות מאוחדות תחת מטרייה אחת, הן מפולגות לקבוצות שכל אחת מהן דואגת לקידום אג'נדה משלה. קבוצות חשובות, כן, אבל מפולגות. יש את קבוצת השמאל הפמיניסטי- רובן נשים לבנות; יש את הפמיניסטיות המזרחיות, הפמיניסטיות הימניות, הערביות, הלסביות ועוד.
במהלך שיחת הסלון בן דיין פורטת את הקבוצות השונות ומספרת על העשייה הפמיניסטית מזרחית. היא מעלה את הסיפור של ביה"ס "בית יעקב" שהסעיר את המדינה בעקבות ההפרדה בין בנות אשכנזיות למזרחיות על ידי כניסה נפרדת לביה"ס ויחס גזעני על רקע עדתי. נורא, השד העדתי חי ובועט, לא משנה כמה ינסו להשתיק אותו. בן דיין מספרת על התרומה של הפמניסטיות המזרחיות ואילו הפמניסטיות השמאלניות לא נרתמו למאבק, וזאת בטענה שבית הספר ממוקם ביישוב עמנואל שלא נמצא בגבולות ישראל.
ישנה פגיעה עמוקה בבנות צעירות על רקע היותן נשים ממוצא מזרחי, יש פה זעקה לארגוני הפמיניזם לעורר מהומה, אך השמאל הפמיניסטי שותק. כבר פה קיימת בעיה ומתחילות לצוץ מחשבות. למה לא לאחד כוחות, למה לא לשלב ידיים ולצעוד ביחד לאותה מטרה?! בתור קבוצה שמייצגת קבוצה הסובלת תרבותית, חברתית, שיוויונית ומעמדית ישנם יותר מדי יחסי כוחות ופוליטיקה בתוך המערך הנשי. מה שאמור להיות מאבק למען נשים הפך להיות למאבק מפלג, מתייפייף שמאבד מהכוח שלו. קבוצה של בנות סבלו, הופלו והושפלו וקבוצה של נשים עומדת מנגד ושותקת, למה? כי אלו בנות שלא חיות בתוך מדינת ישראל. אבסורד.
סליחה על צבע העור שלי
עניין נוסף שמצאתי תמוה, הוא שכל אישה שהעלתה שאלה, הרגישה מחויבת להגיד "אני יודעת שהצבע שלי לבן, אבל אני מזרחית". איזה אמירה מוזרה, אנחנו בערב פמיניזם, שמדבר על סוגיות של שיוויון, ושוב, גם פה יש פילוג. אני מנסה להבין את הצורך להתפאר בצבע העור שלך, ועל הדרך להתנצל על כך שהוא לבן. אני לא מצליחה למצוא לזה הסבר הגיוני, מלבד הרצון להיות חלק מרעיון ואג'נדה.
שוב אני חוזרת לאותה נקודה שמפלגת ויוצרת פערים, קבוצות הקיימות בתוך המאבק הפמיניסטי- האם הן מקדמות את האישה בישראל, או יוצרות פערים גדולים יותר? אין לי תשובה חד משמעית, אבל אני מציעה לחשוב על זה קצת יותר, לחשוב על האופציה של מאבק משותף שיכול לשנות את פניי החברה הישראלית, כי החשיבה הבינארית הזאת מרחיקה מהמטרה ויוצרת עוד ועוד פערים בתוך המרחב הנשי בישראל.
אלו פערים שרק הולכים וגדלים, השאלה היא מי מגדיל אותם? הקבוצות הפמיניסטיות השונות? גברים? נשים שהן לא פמיניסטיות? זה דורש חשיבה, אבל גם שינוי, שלל הקבוצות בתוך הזרם הפמיניסטי צריכות לחשוב מהי המטרה העיקרית ואיך פועלים יחד בכדי לשנות את מצב האישה בישראל. אני אישה ישראלית, מזרחית, לא פמינסטית ואני יודעת ומאמינה שצבע העור ושם המשפחה שלי סוגר לי דלתות. אני לא משנה את שם המשפחה שלי כמו שעושים רבים אחרים, ומנסה להתמודד עם הקונפליקטים היומיומיים שהחברה מציבה בפני. אני מחבקת את צבע העור שלי ושם משפחתי אבל גם לא מהללת את זה ברבים.
שלום מגדרי
לא נראה לי שאני צריכה להרגיש בושה שאני לא פועלת בדומה לנשים שנכחו באירוע. אני חיה בשלום עם מי שאני ואני גם מודעת לתהום ולקשיים של נשים, בין אם הן מזרחיות, פלסטיניות או אשכנזיות. ישנם פערים עצומים בין מזרחים לאשכנזים שקיימים עוד מקום המדינה, החל מחלוקת משאבים לא הגיונית שניכרת עד היום ועד הדרתם של מזרחים מתפקידי מפתח (לדוג' – אקדמיה, בנקים, כנסת ישראל וכו'). מעמד המזרחים נמוך משל האשכנזים, אך מעמדן של נשים נחות עוד יותר וגם פה יש היררכיה, נשים אשכנזיות ניצבות בראש הפירמידה, באמצע המזרחיות ובתחתית הפלסטניות.
אני מקווה שלכנס הפמיניסטי הבא שייערך בשדרות יגיעו נשים מכל קצוות האוכלוסייה. אולי כך, במקום להעמיק את הפערים בתוך קבוצות הפמיניזם השונות, ניתן יהיה להתאגד עבור מטרה אחת – שינוי מצב האישה בישראל, לא משנה גילה, גזעה, צבעה או אמונתה.
