משלהי שנות ה-90 הולכת ומתרחבת תופעה של טקסי זיכרון אלטרנטיביים הנערכים בערב יום הזיכרון לשואה והגבורה, במקביל לטקסים הממלכתיים ביד ושם וברשויות המקומיות. בניגוד לטקס ביד ושם המציב במרכזו את הדיון בטראומה, את קולותיהם של ניצולי השואה ואת הלקח הציוני של השואה – רוב הטקסים האלטרנטיביים מציבים במרכזם נושאים שאינם עולים בטקס המרכזי (הומור, עדתיות, ג'נוסייד ועוד), והמשתתפים בהם הם אנשי ציבור, אנשי רוח ואמנים, שנותנים פירוש משלהם לזיכרון השואה תוך התמקדות בהווה הישראלי.
הטקס במרכז ברודט לתרבות יהודית המתקיים מאז שנת 2005 הוא חלק מאותם טקסים אלטרנטיביים, והוא מנסה לבחון מחדש את זיכרון השואה דרך אמנויות הבמה השונות. בכל שנה עומד במרכז הטקס נושא מרכזי אחר, המבקש לחבר בין זיכרון השואה לבין הדורות הצעירים, ושורה של יוצרים ישראלים מדברים ושרים על אודות הטראומה ועל פירושה העכשווי.
הנושא שעמד במרכז הטקס השנה היה "כיצד עלינו ללמד את השואה?" המשתתפים, בהם אנשי חינוך, מדריכי מסעות לפולין ואמנים (וביניהם יונה אליאן, גלעד שגב, אתי אנקרי, שי גבסו, חילי טרופר ועוד) נשאו דברים וביצעו קטעים שונים המשקפים את עמדתם בנושא. הנושאים השנה היו מעניינים, מגוונים והעלו סוגיות רחבות הקשורות בזיכרון העכשווי של השואה ובעתידו.
הצנזורה הגיעה גם לפה
לכאורה, נבנה הטקס כמחוז זיכרון שונה, המאתגר את הטקס הממלכתי ביד ושם ואת התפיסה כי יש רק דרך אחת לזכור את השואה, אך המאבק לצנזור את אחד הקטעים מגלה כי גם הדורות הצעירים אינם מצליחים להשתחרר מהלפיתה העקשנית של הזיכרון הממלכתי שהונחל בישראל ולמעשה אינם מציבים לו אלטרנטיבה אמיתית.
בטקס הופיעה להקת "אל המשורר", שהחלה את דרכה ב-2010 עם אלבום ומופע "ח.נ. ביאליק LIVE", שכולו לחנים מקוריים לשירי המשורר הלאומי. לאחרונה העלתה הלהקה מופע חדש: "שני אדונים בשלג – שירי גטו וורשה", שמציב במרכזו לחנים מקוריים לשיריו של ולדיסלב שלנגל, משורר ופזמונאי יהודי פולני מגטו ורשה. המופע הוא מסע אל הכאב, הזעם והתקווה של אלה שגוועו מאחורי החומות הגבוהות של הגטו או בתאי הגזים של טרבלינקה.
הזמן, מתברר, עוד לא הגיע
הלהקה אמורה היתה לבצע בטקס את השיר "הזמן הגיע" של שלנגל, אך מספר ימים לפני הטקס קיבל סולן הלהקה בעז אלברט טלפון בהול ממנהלת ברודט שדרשה ממנו להחליף את השיר של שלנגל בשיר אחר. לטענתה, כאשה מאמינה היא איננה מוכנה להעלות על הבמה שיר בו יוצא שלנגל בביקורת קשה כנגד האל שנטש את היהודים ואף "מכניס" בזעם רב את האל לתא הגזים, כדי להעביר גם אותו את מסכת הייסורים שעובר "העם הנבחר".
שיריו של שלנגל נכתבו בגטו ורשה, במחתרת, ועברו מיד ליד, מבונקר לבונקר. קראו אותם רבבות מיהודי הגטו. שלנגל ביטא בשיריו את מחשבותיהם ורגשותיהם של יושבי הגטו, כאשר הוא מיטיב לבטא את היעדר הצדק, ההפקרות האנושית וחוסר האונים של האדם הפשוט שאיבד את הכול: את חבריו, את מנהיגיו, את תרבותו ואמונתו. שלנגל נהרג בבונקר במהלך המרד הגדול בגטו ורשה, באפריל 1943 והוא בן 29 בלבד. לפני מותו הצליח להבריח את מחברת שיריו, לה נתן את הכותרת "אשר קראתי למתים" אל מחוץ לגטו, ודרך נס הם שרדו ויצאו לאור בפולין בשנת 1979. בשנת 1987 יצא ספר שיריו בעברית, בתרגומה של הלינה בירנבאום.
איפה היה אלוהים?
לשיר "הזמן הגיע" חשיבות היסטורית וחינוכית ממדרגה ראשונה; השיר מגלה כי יהודי גטו ורשה ידעו את הצפוי להם בטרבלינקה – שלנגל מתאר בדיוק רב ומצמרר את האופן בו מושמדים היהודים בטרבלינקה. מעבר לכך, השיר הוא הזדמנות מצויינת להציג דיון לימודי מורכב בנושא הדרך בה התמודדו היהודים בזמן השואה עם מקומו של האל בחייהם. שלנגל איננו חוקר שמתבונן ממרחק הזמן על הסיטואציות ומייצר ביקורת סתמית, צינית ומנותקת אלא נידון למוות מיואש, הכותב טקסט קשה מדם לבו ומייצג את הלכי הרוח של רבים מהיהודים הכלואים בגטו ללא תקווה ועתיד.
סוגיית מקומו של האל בשואה עלתה שוב ושוב בנאומי הדוברים בטקס, אך הם כנראה הורשו לעשות זאת כי השאירו את הנושא בסימן שאלה. הרב זאב קרוב דיבר על צלם אלוקים במחנות לצד אחרים שהפכו לחיות טורפות; אביחי צור ובן לוין דיברו על כפירה לצד אמונה בכתביו של הזונדרקומנדו זלמן גרדובסקי; שי גבסו שר פסוקי תהילים העוסקים באל המלווה את עמו תמיד, ואתי אנקרי שרה מדבריו מלאי האמונה של רבי יהודה הלוי.
זעם? לא בבית ספרנו
אבל שלנגל לא הציג אמביוולנטיות. שלנגל שאג, בזעם. אלברט, שהחליט לא לוותר, חשף בפני הקהל את "מאחורי הקלעים" של הסוגיה. הוא סיפר כי התבקש שלא לשיר כדי לא לפגוע ברגשות הקהל ותהה בקול רם האם זו הדרך הנכונה. האם טקסטים על שואה אמורים להיות מרוככים? או שמא חווית לימוד השואה אוצרת בתוכה גם רגשות לא נעימים ותפיסות קשות לעיכול? הוא עסק במקומו של כעס שמגיע מבפנים, מתוך התופת, מאדם שלא כתב על השואה מבחוץ אלא את השואה מבפנים, זה שמשמש קול למאות אלפים שנדונו למיתה ומי שמשתיק אותו בהווה הם דווקא יהודים בישראל. "זה מכעיס? אז תכעסו!" סיכם אלברט. דבריו הדהדו באולם עוד זמן רב אחר כך.
מפרשיה זו עולה כי הכותרת שנתנו אנשי ברודט לטקס שלהם שגויה. הם אינם מציבים את הסוגיה "כיצד עלינו ללמד את השואה" עם סימן שאלה בסופה, אלא, למעשה, קובעים חד משמעית שסוגיות מורכבות אינן אמורות להיות חלק מהתהליך הלימודי, שיש נושאים שצריך למחוק מהזיכרון הקולקטיבי, תוך התעלמות מהעובדה שמדובר בחלק אינטגרלי מהחוויות הנפשיות הקשות של היהודים בשואה.
מעשים כאלו מגלים כי "המרד" בזיכרון הלאומי של השואה והניסיון להציב לו חלופות הוא מוגבל. על אף השינויים הרבים שעברה תודעת השואה בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, ועל אף המבנים והתכנים השונים של הטקסים החדשים, יש עדיין פחד גדול מטלטול ספינת הזכרון. טוב ש"אל המשורר" הזכירו שניתן להציב גם אלטרנטיבה אמיתית, בועטת וחתרנית.
