איך עושים לייק לאושוויץ?

שתפו

"איך עושים לייק לאושוויץ?" תהה פעם שי גולדן באחד מהטקסים האלטרנטיביים בתאטרון תמונע ביום הזכרון לשואה ולגבורה. הוא התייחס לגולשים שמעלים סטטוסים הקשורים בשואה לפייסבוק ותמה מהי התגובה המתבקשת. האם לייק באמת מתאים בכזה נושא? התהיות הללו התרוצצו בראשי כאשר קראתי את ספר השירים החדש של שמואל רפאל "מדריך למבקר בבירקנאו".

רפאל, דור שני לשורדי-שואה מסלוניקי, פרופ' בעל שם עולמי לחקר הלאדינו, ומי שכינס בספרו "בנתיבי השאול" עדויות של שורדי-שואה מיוון, כתב את השירים במהלך מסע בפולין עם תלמידיו לחקר הלאדינו באוניברסיטת בר-אילן.

מדריך לדחקיונר בבירקנאו

אודה ולא אבוש – נהניתי. רפאל צועד בספר זה בנתיב הזיכרון החדש של השואה, שמתווים בעשורים האחרונים בני הדור השני והשלישי (בין אם מדובר בצאצאים ביולוגים לניצולי שואה ובין אם מדובר במי שגדלו והתבגרו בחברה בה השואה מונחלת לציבור מילדות ועד בגרות). הזיכרון החדש של השואה מאתגר את גבולות התפיסה של ייצוג השואה ומבקש לחתור תחת מוסכמות חברתיות ומסרים הגמוניים בנושא.

indiebook,co.il

את המקום של הרצינות, הפאתוס והנימה הלאומית – סממנים שהם חלק אינטגרלי מהזיכרון הקנוני, מחליפים ציניות נפלאה והומור שחור, המאפשרים מבט שונה על הסוגיות הטראומטיות. מדריך למבקר בבירקנאו מתמקד בשני נושאים מרכזיים שעלו לדיון בעשורים האחרונים: הפיכתו של בירקנאו למחוז תיירות מסחרי והשפעתה של השואה על בני הדור השני.

בספרי "הר הזיכרון יזכור במקומי" טענתי כי השילובים של שואה והומור, המופיעים בתרבות הישראלית בעשורים האחרונים, אינם מהווים זילות של השואה אלא משקפים מנגנוני הגנה בסיסיים. בני הדור השני והשלישי הכורעים תחת נטל הזיכרון הלאומי משלבים הומור וסאטירה בטקסטים העוסקים בשואה לא מכיוון שהם מזלזלים בה או מפני שהתרחקו ממנה, אלא להיפך, מכיוון שהם שקועים בה עד צוואר ומבקשים למצוא מנוח לנפשם.

ביקור באושוויץ, קניות בוורשה

ההומור הוא כלי בסיסי בהגנה על הנפש מפני הטראומה שמוטבעת בנו מילדות. המערכון המפורסם "סוכני המסילות" של החמישייה הקאמרית מציג שיחה שמנהלת סוכנת נסיעות המנסה לשווק דילים. בהתחלה היא מנסה למכור "חבילת תיור לטורקיה", ואחר כך היא ממשיכה באותו טון ענייני לנסות למכור נסיעות לפולין.

בטון דידקטי היא ממליצה: "יש סוף שבוע בפולין, שכולל ביקור בשלושה מחנות ריכוז […] יש שבוע שלם בפולין, שכולל ביקור בשבעה מחנות ריכוז וגם כולל יום קניות חופשי בוורשה. ויש את פולין רבתי, שהוא כולל ביקור בכל מחנות הריכוז, כולל באושוויץ, אבל לא כולל יום קניות בוורשה".

polandgallery.tumblr.com

דרך מבט ציני דומה מאיר רפאל את הבעיות הרבות שנכרכות בזיכרון, בהנצחה ובסיורים במחנה. הוא פורש את הדיסוננס בין המרחב הפורח למחנה עצמו דרך דיון באפשרויות הנדל"ניות בדרך לבירקנאו -"מציאות של ממש/במחיר שווה לכל נפש […] טיח בצבע חמרה או דם יהודי/והכל כאות נפשך" ("נדל"ן"); הוא עוסק בתהליך הבעייתי של הפיכת מחוז המוות למקום תיור מן המניין.

"בבירקנאו מותחים כל יום מחדש כבלים של תיל חשמלי, הישנים מחלידים, מתפוררים, לא מצדיקים את מאמץ ההגעה מרחוק/את המחיר המפקע של כרטיס הטיסה והמלון/ והתירים דורשים, ובצדק, תמורה." ("חוטי תיל").

טוויקס פולני זה משתלם?

הוא חושף את הפיכת בירקנאו למרחב טיול כמו כל מרחב אחר בו התיירים מנותקים לחלוטין ממשמעות המקום ועוסקים בזוטות. למשל ב"זיכרון מתועש" הוא מספר על המתחולל במוחה של תלמידת תיכון גרמניה בת 15, כבדת משקל ומצטיינת בית ספרית שנשלחה לאושוויץ "לבקר קרובים מן העבר הלא רחוק".

לאורך שהותה שם היא לא מפסיקה להתלבט מה לקנות "חטיף טויקס בשלושה וחצי זלוטי?/ מירינדה תפוזית/בפחית? או/ בבקבוק?/ואולי בכלל דיאט קולה…". מעבר לזה, "המזכרות" שמוכרים במוזיאון מנותקות עבורה מכל משמעות רגשית. אלו הם מוצרי צריכה ותו לא והיא מתלבטת ביניהם כמו שמתלבטים איזו חולצה כדאי לקנות בבוטיק: "המחשבות לא הניחו, לא הניחו/ אנה פרנק בשודית, בטורקית או ביפנית? פוסטר של קטועי רגלים/ או גמד יהודי ישוב על כסא נצרים?".

השירים מאירים את ההשטחה של זכר השואה דווקא בבירקנאו, שהפכה ל"אתר תיירות" במקום מחוז זיכרון. בהיבט ציני זה על בירקנאו אין כל זילות של השואה. להפך. השירים פורשים ראיה מפוכחת וכואבת על זיכרון והתמסחרות, ומעלים שאלות קשות ומורכבות של הנצחה.רפאל מתמודד גם עם נושאים שאסור היה לדון בהם בעבר כגון ההתנגשות בין צרכי יום יום לבין קדושתו של המקום, שלכאורה דורש כללי התנהגות המשוחררים מצרכי אנוש.

למשל ב"כשהבטן מקרקרת" הוא תוהה "מה עושים בבירקנאו כשהבטן מקרקרת?/ להוציא מהתיק את הסנדויץ' שהכנת במלון מתחת לעיני הפרוז'קטור של מלצרית פולניה? לגנוב ביס מתפוח עסיסי? ואם לגנוב, אז במראה מיוסר?".

איך חיים את הטראומה

הנושא השני העובר כחוט השני לאורכו של הספר הוא הדרך בה חיים בני הדור השני את הטראומה של הוריהם. "השואה מקועקעת על הזרוע הקולקטיבית של כולנו", כתב רוני סומק. שיריו של רפאל הם הוכחה נוספת לתפיסה החוזרת ומדגישה כי העבר לא נשאר מאחור אלא חי אתנו כאן ועכשיו.

יעקב גלעד סיפר בסרט בגלל המלחמה ההיא שעבורו, כבן לניצולת שואה שסיפרה לו מילדות על עברה הטראומטי, המתים היו לא פחות חיים מהחיים. גם לדידו של רפאל, הטלאי הצהוב נתפר גם על מעילו. הוא חי את השואה ועבורו אש המשרפות בערה תמידית בסלון בית ילדותו.

הוא מביע בשיריו התמזגות טוטלית עם בני משפחתו בזמן השואה ומתאר את סיפור חייו כסיפור חייהם של הוריו: "פעמים תפרו לדש מעילי טלאי צהוב:/פעם בסלוניקי 1943/ ופעם בקורפו 1944"("מזל תאומים"). לדידו, הביוגרפיה האישית שלו נמדדת לפי אירועי מפתח בזיכרון השואה: "איפה הייתי אני ביום שבו תפסו את איכמן?/ איפה אני…/מתפקע להיוולד מרחם אמי/ שספרותיו A8391 כחלות היו/ כצבע הים של קורפו" ("לכידת הצורר").

השואה והווה – מותכים

העובדה שעבור הוריו העבר מעולם לא נשאר מאחור אלא חי עמם בהווה מחלחלת לחייו ומכריחה גם אותו לחיות את בירקנאו בתל-אביב. במספר שירים ("פשוט", "סוס", "שמחה") הוא חוזר על הערבול שיצרו עבורו הוריו בין השואה להווה בישראל ועל התכתם לזמן אחד.

באחת הפסקאות היפות ביותר ששבו את לבי הוא כותב "יום אחד עצר אבא את עבודתו כממין חפצי מומתים על רמפת הרכבות/ בואכה שערי בירקנאו/ ולקח אותי יד ביד, לחפש לי מורה ראוי לבר מצוה/ ברחובות הדרם הסדוק/של תל אביב…".

את הספר מקדיש רפאל להוריו: "תדבק לשוני לחכי אם אשכח את שמאלכם המקועקעת" הוא כותב בפתיחה. הפרפרזה על המשפט המפורסם בעל הנופך הלאומי-דתי מדגישה עד כמה הפכה השואה לחלק אינטגרלי מהזהות היהודית-ישראלית וכוח זה, כפי שמעידים גם מחקרים בעניין, אינו דועך לא אצל הדור השני וגם לא אצל הדור השלישי.

ד"ר ליאת שטייר לבני היא מרצה במכללת ספיר


שתפו