איך לפתוח תיק אימוץ?

שתפו

אימוץ הוא מפגש מורכב של שלושה צדדים: הצד הראשון הוא ההורים שמוסרים את הילד לאימוץ מתוך קושי להתמודד, מחסור בכסף, הגיל הצעיר שנכנסו להריון. הצד השני הוא ההורים המאמצים להם יש מחסור מסוים, קשיים להיכנס להריון, חיפוש דרך חלופית לילד. והמד השלישי –  הילד שנמסר לאימוץ שלא מבחירתו.

להורי המאמצים נולדה שלישייה אשר נפטרה. בשל כך החליטו להשלים את החלל שנוצר בחייהם על ידי אימוץ שלושה ילדים. הראשון (רני) אומץ כשהיה בגיל שלוש, השני (עופר) אומץ כשהיה בן ארבעה חודשים. ולבסוף אני, אומצתי בגיל שלושה שבועות. משפחתי היא כמו קשת, כל ילד הוא עם גוון שונה מהשני.

אתמקד במקרה שלי; הורי הביולוגים החליטו למסור אותי לאימוץ לאחר שהאימא (אני לא אוהבת לקרוא להם אמא ואבא. אפנה אליהם בשם "אורית" ו"גדי", את שמם האמיתי לא אחשוף מתוך כבוד), אורית, כשהיתה עוד באתיופיה, התארסה לבחור (בגיל תשע), וכשעלתה לארץ רשמו אותה כנשואה.

ממזרה בעל כורחי

 

לאחר הרבה שנים הכירה אורית את גדי, הם היו בקשר כמה שנים ולאחר מכן הגעתי לעולם. בעת הלידה, באופן רשמי, אורית היתה עדיין נשואה לגבר אחר, ולכן מעמדי ביהדות היה "ילדה ממזרה". לאור כך, החליטו אורית וגדי למסור אותי לאימוץ.

בבית, השיח על אימוץ היה פתוח וגלוי עוד לפני שהגעתי להורי המאמצים (דינה ויאיר), זאת בשל אימוצים קודמים. מאז ומתמיד אני יודעת שאני מאומצת. השאלות על למה, כמה ואיך, החלו לצוף כשהייתי יותר גדולה, בערך בת אחת-עשרה. שאלתי שאלות כמו למה "הורי" לא רצו אותי? איך הם יכלו לעשות כזה דבר? איך אפשר לנטוש את הילד שלך? ועוד. דינה ויאיר ידעו לענות על כל שאלה בנעימות, לבביות ובעיקר עם המון הבנה והכלה.

מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד ידעתי שאני הולכת לפתוח את תיק האימוץ ולגלות מה קרה ומה הסיפור מאחוריו. כשהגעתי לגיל שמונה-עשרה (הגיל החוקי המאפשר את פתיחת התיק), שבוע אחרי יום הולדתי, הגשתי בקשה לפתיחת התיק. הייתי קרובה לגיוס וביקשתי שיזרזו את התהליך.

folders-1238026-1279x852

כשפתחתי את הדלת, ראיתי שני אתיופים מפוחדים

 

כעבור שבוע קיבלתי תשובה מהשירות למען הילד – אורית וגדי, הוריי הביולוגיים, מוכנים להיפגש עימי. אחרי מספר ימים הלכנו אמי אבי ואני לתל אביב, למשרדי השירות למען הילד ביפו. הגענו למקום, שם חיכתה לי עובדת סוציאלית שתפקידה היה להסביר לי מה הולך לקרות במפגש ואיך הוא הולך להתנהל.

אחרי השיחה עימה הלכתי לחדר נוסף, הורי המאמצים חיכו לי בחוץ. כשפתחתי את דלת החדר, ראיתי שני אנשים אתיופים נרגשים, מפוחדים, לחוצים. נכנסתי והם מיד קמו וחיבקו אותי. אחרי דמעות מרובות ישבנו ודיברנו, על הכל: איך הכל התחיל, מה קרה, ובעצם כל השתלשלות האירועים. אחרי מספר רגעים, ביקשתי מהוריי המאמצים להיכנס גם לחדר, שיכירו אחד את השני. השיחה נמשכה כשש שעות. במהלכה למדתי הרבה על חייהם ועל אודותיי.

הוריי הביולוגיים סיפרו כי יש להם עוד שלושה ילדים קטנים שלא מודעים לעצם קיומי, אף אחד ממשפחתם לא יודע כי אורית היתה בהריון וילדה אותי, אני מעין סוד שהוא רק של שניהם. הם הבטיחו כי הם יספרו את כל הסיפור לילדיהם עוד באותו יום, ושנארגן מפגש של כולם.

עדיין מחכה למפגש

 

אחרי המפגש איתם הלכתי הביתה בתחושה מאוד חיובית, נינוחה ובעיקר עם הרבה הקלה. כעבור מספר ימים הבנתי כי הם בעצם לא מתכוונים לספר למשפחתם על קיומי. הרגשתי אבודה, כועסת ובעיקר מאוכזבת שלא אפגוש את ילדיהם – אחי ואחיותיי שמעולם לא פגשתי – שלא אכיר לעומק את סיפור חיי. בכל זאת, במהלך השנתיים הבאות היו מספר נסיונות התקשרות ביני לבין אורית. מבחינתי הסיפור עוד לא נגמר. אני עדיין מחכה למפגש.

הגורם שאמור היה ללוות אותי לאורך שנות גדילתי הוא השירות למען הילד. באתר משרד הרווחה אף מצוין ש:"עובדת סוציאלית מהשרות למען הילד תלווה אתכם לאורך כל התהליך. החל מהיכרות ועד מסירת המידע אודות נסיבות האימוץ. משך התהליך כחודשיים עד שלושה".

ליווי מקצועי הוא תנאי הכרחי להתמודדות עם המעמסה הרגשית שבפתיחת תיק אימוץ. לצערי, השירות למען הילד לא סיפק את התחייבותו. אילו היה עושה כן, אני מניחה שתהליך פתיחת תיק האימוץ היה מסתיים בצורה טובה יותר ובמהירות רבה יותר. למזלי, הוריי התעקשו שאקבל עזרה רגשית לאורך כל התהליך ולכן לא נשברתי.

דרישתי מהשירות למען הילד היא שילוו כל מאומץ ומשפחתו באופן הבא:
1. ליווי של המשפחה המאמצת לאורך שנות גדילת הילד המאומץ.
2. חמש פגישות הכנה עם הילד המאומץ והוריו המאמצים לקראת פתיחת התיק. שלוש פגישות המיועדות לילד בלבד ועוד שתי פגישות לטיפול משפחתי.
3. ליווי של כחצי שנה לילד המאומץ לאחר פתיחת התיק.
4. במקרים מיוחדים הערכה של הטיפול בהתאם לצרכי הילד.
5. קבוצות תמיכה ייעודיות הנותנות כלים להתמודדות עבור הילדים המאומצים.

חשוב קודם כל לזכור כי מדובר בתהליך רגשי מטלטל, מאתגר ומשנה חיים עבור הילד המאומץ, לכן הילד חייב ליווי ריגשי מתחילתו של התהליך ועד השלמה עם המצב הקיים. גם ההורים המאמצים זקוקים להדרכה.

במקרים מיוחדים, כאשר הילד המאומץ מתקשה להשלים עם פתיחת תיק האימוץ, יש לשקול המשך טיפול בשירות למען הילד. הטיפול צריך להיעשות על ידי השירות למען הילד ולא על ידי גורם חוץ, מאחר ומאפייני ההתמודדות מאוד ספציפיים ונדרשת מומחיות וניסיון רב בתהליכים אלה. וכן, קבוצות תמיכה יכולות להיות מקור לפורקן, שיתוף, הזדהות, והרגשת שייכות אשר תקל על התהליך.

נקודות נוספות אשר יכולות לסייע:
1. ההורים הביולוגים צריכים להיות מודעים לכך שהילד שמסרו לאימוץ הגיע לגיל שמונה-עשרה ועשוי לפנות אליהם. יחד עם השירות למען הילד, עליהם לעשות תהליך הכנה לרגע זה. רק עם הכנה נכונה, הפגישה תהיה יותר אפקטיבית ופחות כואבת (במקרה שלי לא היו מבטיחים להפגיש אותי עם משפחתם כאשר אין להן אפשרות לממש הבטחה זו).
2. סביבת המשרדים של השירות למען הילד אינה סביבה מזמינה וחמה. היות ומדובר ברגעים רגישים ומשמעותיים, השרות למען הילד צריך לדאוג לחדר מזמין ונעים שמכבד את המעמד. לדעתי, החדר צריך להידמות לסביבת בית "סלון" עם פינת שתייה וכיבוד קל. סביבה כזו תאפשר התניידות בחדר ויצירת "הפסקות מתח" נדרשות.

 


שתפו