בשנים שבהן התחלתי ללמוד עדיין לא התקיימו באוניברסיטה לימודי תרבות, גם לא היה נהוג לחבר שני מקצועות זה לזה. לכן למדתי ספרות ומדע המדינה כשני חוגים נפרדים, וכדי לחבר ביניהם ביקשתי וגם קיבלתי רשות לכתוב סמינר פרטי בנושא שהכרתי אותו רק משמועה רחוקה – הסוציולוגיה של הספרות.
כך גיליתי את לוסיין גולדמן, דרכו הגעתי אל הפילוסוף פסקל ואל המרקסיזם ובמכה אחת התאהבתי בשלושתם. הרעיון שיש איזה מבנה שלם של העולם ואת המבנה הזה אפשר להבין על ידי ראיית עולם נכונה, שהיא הראייה המרקסיסטית, הלהיב אותי.
גולדמן גילה לי את האדם הטרגי, שחי בעולם המפורק והמנוכר שלנו ובכל זאת מסרב לו ומחפש את השלמות האבודה שאותה, הוא יודע, לא ימצא לעולם כי היא קיימת רק במקום אחד בלבד: בעצם החיפוש אחריה.
הכוכבים עשויים מהחומר של הנשמה
קראתי, התלהבתי, חשבתי ליצור איתו קשר ולנסוע לבורדו, שם הוא ישב, להמשך לימודיי. ובעוד אני מתכננת, בשמיני באוקטובר 1970, לוסיין גולדמן, כפי שאבא שלי נהג להגדיר זאת, פשוט "לקח ומת".
לאחר תקופת האבל גיליתי את גיאורג לוקץ' שממנו שאב גולדמן את רעיונותיו. זו הייתה שוב אהבה מהמשפט הראשון.
דרך ספרו "התיאוריה של הרומן" גיליתי את התקופה ההלניסטית שבה "הכוכבים היו עשויים מאותו חומר שממנו עשויה הייתה הנשמה" ובו קיימת היתה אחדות בין האדם לעולם, האלים הסתובבו על פני האדמה, ולכל דבר היתה משמעות.
כמו גולדמן גם לוקץ' שכנע אותי, בספרים המאוחרים יותר שלו, שאל האחדות האבודה הזאת אפשר להגיע באמצעות התודעה המרקסיסטית ושהאדם האמיתי בספרות ובמציאות הוא זה שנאבק, ולו גם מאבק חסר תוחלת, כדי לגלות אותה.
עד שגם הוא לקח ומת
לא תכננתי לנסוע ללמוד אצל לוקץ', כיוון שהוא חי מאחורי מסך הברזל, אבל המשכתי להאמין במרקסיזם, התחלתי לכתוב עבודה סמינריונית בנושא הסוציולוגיה של הספרות ושקעתי עוד ועוד בספריו. עד שברביעי ביוני 1971 גם לוקץ' לקח ומת.
החשד שיש קשר בין המיתות הללו התעורר בי רק כשגם ארנסט פישר מת. גיליתי אותו בספר האמנות נגד האידיאולוגיה ובעיקר בפרק שבו השווה את ספרו של סולזניצ'ין "יום אחד בחיי איוון דניסוביץ" עם המחזה של בקט "סוף המשחק".
הדרך הבטוחה להתמודד עם המוות
מצאתי אצלו את מה שמצאתי אצל גולדמן ואצל לוקץ'. חיפוש (מרקסיסטי) של אלטרנטיבה למציאות הקיימת וחיפוש האדם שימשיך להילחם ולא יוותר על התקווה, גם בתוך עולם אבסורדי חסר טעם וחסר תקווה. אבל ב-31 ביוני 1972, כשעדיין הייתי בעיצומה של קריאה בספריו, לקח גם ארנסט פישר ומת.
להבנה שכל המיתות הללו איכשהו קשורות אליי היו שתי תוצאות: האחת – התפכחתי מההתלהבות המרקסיסטית שלי, השנייה – החלטתי להתעסק במהלך המשך לימודי רק באנשים שכבר אי אפשר לחסל אותם משום שממילא כבר אינם חיים. כשלב ראשון עברתי לקרוא את אפלטון.
ההרשמה למחלקה לתרבות, יצירה והפקה בשיאה! הצטרפו ללימודי תואר ראשון ב-2 מסלולים: ניהול תרבות או עריכה וכתיבה. למידע נוסף: http://bit.ly/1hFFy4E, טלפון: 077-9802423 מייל: ccp@sapir.ac.il
קרדיט תמונה ראשית: Youtube, נורית גרץ על רחל, חלק ב' (יאיר קדר)
