סטודנטים במסלול כתיבה כותבים ביקורת תרבות

הוקם ומופעל על ידי הסטודנטים בחוג לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר

אושוויץ .Vs "אושוויץ"

אדם במדים עומד ומחכה. מאחוריו דלת תא גזים ובה חלון עגול כשל צוללת, דרכו נשקפים חיים אוזלים. כך נפתח הפרומו לסרט חדש בעל השם הקולע, "אושוויץ". הסיקור העיתונאי מתאר סרט שמראה את מחנה ההשמדה באופן מדוקדק מאוד, מפורט לפרטי פרטים. החל מהכניסה למחנה ועד השלב האחרון; תאי הגזים בפעולה וחילול המתים שלאחר מכן. הבימאי בוחר לא להשאיר דבר לדמיון. הוא מעמת אותנו עם הידוע, שבמשך רוב שנותיה של היצירה הקולנועית על השואה נותר בגדר אחר מסתורי. ז'אנר "קולנוע השואה" תמיד הותיר אותנו עם "משהו נוסף" שלא נגלה לנו. אלמנט כה מחריד שאין להעלותו על הבד ושאין כל צורך להעלותו.

הקולנוענים פועלים מתוך אפקט של "השלמת פערים", מתוך הנחה כי הצופה משלים במוחו את פער המידע החסר. אנו מדמיינים את המתרחש מרגע נעילת תא הגזים. אין כל צורך להראות זאת. למעשה, התמונות הנראות בסרט הן בנאליות להחריד. יעיד זאת כל אדם שביקר במחנות המוות, שהרי אי אפשר שלא לדמיין את הנעשה בתוך תא גזים כאשר אתה פוסע בתוכו. אי אפשר שלא לחשוב מה הוכנס לתוך התנורים, ואי אפשר שלא לחוש את זוועת הדרגשים בצריפי העץ. גם אם אין חווים זאת במלוא מובן המלה, אפשר לדמיין זאת. במובן זה הסרט כבר הוקרן על פנים גולגולתנו.

כיום, השואה היא דימוי משוכפל שהמקור שלו כמעט אבד. האנשים הנושאים את צריבתה על גופם הולכים ומתמעטים. קולות ההנצחה ומולם קולות ההכחשה רק מתגברים לכדי שני מחנות המסתערים על קרב הזיכרון ההיסטורי. בתוך העימות הזה, הסרט "אושוויץ" של אווה בול משרת את הצד המבקש להנציח, אך עושה זאת בצורה מגושמת והרסנית.

מאז שחרור המחנות ותום המלחמה נהפך מחנה אושוויץ לסמן המזוהה ביותר עם זוועות השואה. אין זה מקרה. אושוויץ היא "חור שחור" תרבותי, מעין אזור אפל שאין יודעים עדיין כיצד לפרק אותו לגורמים. נשאלת השאלה מדוע דווקא מחנה זה נהפך לסמל. שהרי מיליונים של יהודים ולא יהודים נרצחו ומתו במיתות שונות ונוראות לא פחות. ובכל זאת, אין התעסקות דומה להתעסקות באושוויץ. התשובה תיתכן במרכיב נוסף. המחנה מאכלס בתוכו אלמנטים אנושיים אפלים כה רבים, עד שהוא מהווה מראה מסנוורת לרוע האנושי. מסגרת שהעמידה למבחן אנושי לא רק את התליין, אלא גם את האסירים שעמדו לפני דילמות אנושיות בלתי אפשריות. לכן אושוויץ הוא בו זמנית מקור משיכה ומקור רתיעה בלתי מוגבל, מגרה את הדמיון באופן בלתי נשלט. הוא מעמיד כל אדם לשאלה הבלתי אפשרית, כיצד היה הוא נוהג
בסיטואציה נתונה. בין אם היה בצד זה או אחר של המשוואה.

האם אפשר למתוח ביקורת מוסרית על הסרטת "אושוויץ"? האם לשכפל תמונות זוועה על מה שכולם יודעים שהיה שם הוא מעשה שיש בו ערך תיעודי או תרבותי? החשש הוא כי אושוויץ, ברגע שתיחשף על צדדיה הפרוורטיים ביותר, תישרף כמו תשליל הנחשף לאור היום וערכו אובד לנצח. אין דבר חשוב כשמירה על הידע של כל מה שהתרחש במחנות בפרט ובשואה בכלל. אבל לשם כך יש לנו ק. צטניק ופרימו לוי ורבים אחרים. תאי הגזים והמשרפות, בדידותו של האדם על הדרגש ותחת מכות הקאפו הן שצריכות להוות כור שחציבתו אינה נגמרת לעולם כדי לשאוב מהן אבני יסוד לעולם טוב יותר.

סרט ההופך את המציאות האיומה של אושוויץ לסיפור קולנועי רווחי הוא מעשה אנוכי, אך נראה שבעולם של היום הוא בלתי נמנע. כאשר הרוח האנושית מחפשת אחר גבהים חדשים לרף הריגוש, לא מן הנמנע שרבים תרים אחר המקומות האפלים ביותר. האם זהו ניצול ציני של פלנטה אחת על ידי הפלנטה ששמה הוליווד? ימים יגידו. בינתיים, הרעיון של לגשת לקופאי ולבקש שני כרטיסים ל"אושוויץ" מעבירה צמרמורת, אבל גם חיוך סמוי.

"אושוויץ". במאי: אווה בול. קנדה / גרמניה, 2011.

אילוסטרציה. צילום: בר חיים
אילוסטרציה. צילום: בר חיים

לגיליון השני של "מעמול – מגזין תרבות בדרום", לחצו כאן

לצפייה בטריילר (מגיל 18 ומעלה), לחצו כאן