למזלי, הימרתי על התיאטרון

"הייתי ברכבת ורפי ניב, אחד מהמורים והבמאים מבית הספר למשחק בבאר שבע, התקשר אליי: 'אורן, אתה יושב?' ישר הבנתי שזה זה. אני מועמד לזכייה בטקס. החלטתי להשתדל לא לחשוב על זה יותר מדי.

"ואז הגיע היום שלפני הטקס. לילך אשתי שאלה אותי: 'תגיד, כתבת תודות?' ואני בראש חושב שאסור לי לפתח ציפיות, אבל בכל זאת, לילך תמיד צודקת, אז אולי יש סיכוי. בזמן שהיא התעסקה במשהו, הרצתי בראש את כל האנשים, כתבתי את זה על דף, קיפלתי אותו לתוך תהילים והכנסתי לחליפה שאני לובש בטקס.

"יום למחרת, התחילה ההתרגשות. היו לי רעידות בכל הגוף. פתאום נפל לי האסימון שאני בטקס פרסי התיאטרון. כל כך שמחתי שכתבתי את התודות, התרגשתי כמו ילדה בת 4. אם לא היה לי כתוב בטח הייתי מקשקש שם איזה משהו. מזל".

אורן כהן, 30, נבחר כזוכה בפרס השחקן המבטיח מטעם האקדמיה לתיאטרון לשנת 2011, בזכות דמותו של בילי ביביט שהוא מגלם בהצגה "קן הקוקיה" של תיאטרון באר שבע. כהן הוא בחור עם סטאר קוואליטי. הוא בעל אישיות כובשת, יפה תואר ומרגש ומצחיק עד דמעות.

אימפרוביזציה במקלט בשדרות

לפני כשנה נולד לכהן תינוק והוא מאחל לו ילדות כמו שלו: משחקים עם החבר'ה, חום ואהבה. כהן גדל בשדרות, ב"בלוק" ישן, יחד עם חברים שמלווים אותו עד היום. "כל יום היינו ממציאים את עצמנו מחדש. שדרות זה כמו משפחה אחת גדולה, אם אתה רעב ואתה לא ליד הבית אתה נכנס לשכנה  וחוטף משהו. עד היום שמרתי על קשר טוב עם כל חברי הילדות. זו אחת הסיבות שאני כל כך אוהב את שדרות ואת הילדות שלי. היום זו כבר שדרות אחרת לגמרי, זו לא השדרות שלי.

"המשחק היה שם תמיד, למרות שאני מגיע מבית שאין בו זיקה למשחק. הזיכרון הכי חזק שלי בתור ילד הוא שבכל שבת או אירוע משפחתי אני מוצא את עצמי עומד על השולחן, שר, עושה חיקויים ומצחיק את כולם. העיקר שכל תשומת הלב תהיה אליי.

"בבית הספר השתתפתי בכל הטקסים. יש מקרה אחד שהחברים שלי צוחקים עליי עד היום ולא נותנים לי לשכוח ממנו". קולו של אורן משתנה לפתע לקול של ילד: "בכיתה ו' כשהקול בדיוק מתחלף, הייתי צריך להקריא את 'מגש הכסף'. הייתי צריך לחקות את הקול של יהורם גאון, מין קול רציני כזה. מה שיצא זה הקול המתחלף שלי, קול דק וציפציף".

בתור נער לכהן לא הייתה שום מסגרת ללימודי המשחק. כיום הוא מלמד במגמות תיאטרון בתיכונים בבאר שבע. "בגלל שהיה לי החסך הזה בילדות שלי אני בוחר לעבוד פה בבאר שבע עם ילדים ונוער. נכון שזה נשמע פלצני, אבל זה באמת מגיע מתוך הבנה שלי לא היה את זה.

"מהשעמום והחוסר, היינו יורדים למקלטים, מנגנים בגיטרות ומקליטים בטייפים של פעם, אלה שכל השכונה צריכה להיות בשקט על מנת שישמעו רק אותנו. אחר כך הגיעה מצלמת הווידאו ואז התחפשנו וצילמנו את עצמנו. היינו ממציאים לנו דרכים יצירתיות, העיקר להפעיל את החיידק הזה.

"כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי להתבשל ולחפש את עצמי. התשובה הייתה לי ברורה, ידעתי שזה המשחק. פחדתי להגיד את זה בקול. הייתי תלמיד טוב והכרתי את הדרך השגרתית של להשתחרר מהצבא וללכת ללמוד. הלב תמיד רצה את המשחק אבל הראש אמר משהו אחר. משהו כמו: אין בזה כסף ושזה חרא מקצוע.

"כל האנשים שרצו בטובתי ניסו להניא אותי מהדרך הזאת. החלטתי שאני אתן למשחק ביטוי, אבל ברמה של הובי צדדי. הצטרפתי לקבוצת תיאטרון קהילתית שהוקמה בשדרות עם רמי דנון ומשבוע לשבוע במקום שהמפגשים ירגיעו לי את צעקות הנפש, הם רק הבהירו לי יותר שאני כבר בן 25 ואם אני לא אעשה את זה עכשיו זה יהיה פספוס חיי. הבנתי שאני חייב את זה ושיש לי מה להציע".

מבזק לבית ספר למשחק בבאר שבע

בגיל 25 כהן נמצא במסלול שגרתי. הוא עובד בבזק בתפקיד ניהולי ובדיוק התקבל ללימודי מנהל וכלכלה. "אני חוזר מהעבודה", הוא מספר, "ושומע ברדיו ג'ינגל של צביקה הדר שמבשר על פתיחתו של בית ספר למשחק בבאר שבע. הרמתי גבה, חשבתי שזה בטח איזה חוג או חלטורה. בתוכי הייתי מת שזה יהיה רציני.

"הרמתי טלפון וענתה לי כרמן נתיב המזכירה, שלימים הפכה להיות האמא השנייה שלי. היא הזמינה אותי ל'יום פתוח'. הגעתי. רק אני שם. לא הבנתי איפה בית הספר בכלל. נכנסתי לאיזה חדר קטן ושם פגשתי את שמוליק יפרח שכיום הוא מנהל בית הספר למשחק ומנכ"ל תיאטרון באר שבע.

"הוא דיבר איתי על התוכניות, הראה לי תמונה של בניין גדול ומפואר והסביר שזה הולך להיות בית הספר למשחק בבאר שבע. בהתחלה התבאסתי. לרגע חשבתי שסתם פיתחתי ציפיות ושזאת סתם חארטה. אבל סיימתי את הפגישה בנקודה שונה לגמרי.

"שמוליק שבה אותי. אחרי שעה של פגישה החלטתי שאני הולך על זה. אני רוצה להיות חלוץ לטוב ולרע. באותה תקופה עצרתי את החיים שלי בכל המישורים. עזבתי את הלימודים שהתחלתי, עזבתי עבודה ונפרדתי מהחברה שהייתה לי.

"הרבה אנשים אמרו לי שאני חולה נפש. המשפחה שלי מבפנים הייתה מודאגת מאוד למרות שתמיד הם אמרו שהם מקבלים כל החלטה שעושה לי טוב. החלטתי לצאת למסע. שלוש שנים בבית ספר למשחק זו תקופה לא קלה ומאוד תובענית. הפכתי להיות כמו חוזר בתשובה. כל הזמן עלו לי שאלות כמו האם אני מצליח לרגש? האם אני נהנה על הבמה? האם אני מעביר את הקהל חוויה מסוימת? אלה שאלות שמלוות אותי עד היום".

סטטיסטית, רק שחקן או שניים מכל בית ספר למשחק מצליח להתקבל לאחד מהתיאטראות בארץ. נתן דטנר, שניהל בתקופתו של כהן את תיאטרון באר שבע, הזמין את כהן לאודישן בסיום לימודיו. כהן היה הבוגר הראשון מבית הספר למשחק שנכנס לשחק בתיאטרון באר שבע.

"הרגע הזה מזכיר לי את המפגשים בבית הספר עם רוביק, ראש עיריית באר שבע, שהטיף לנו את התורה: 'רק החולמים מגשימים'. הוא גרם לי להאמין שזה אפשרי. ידעתי שהכבוד המרוקאי שלי אף פעם לא נתן לי להוריד את הראש, אך עדיין זכרתי שנקודת הפתיחה שלי היא די נמוכה. והנה, לא רק שהתקבלתי לשחק בתיאטרון, אלא גם קיבלתי את התפקיד הראשי. הייתי בטירוף. כבר לחזרה הראשונה של הקראת המחזה, זכרתי את כל הטקסט בעל פה. זו הייתה הזדמנות להוכיח לעצמי ולתיאטרון שאני לוקח את זה".

כולנו חולי נפש

כהן משחק היום בארבעה תפקידים במקביל. "הרוזן ממונטה קריסטו" בבימויו של עידו ריקלין, "פיאף" בבימויו של אלי ביז'אוי, "החולה המדומה" בבימויו של מיטקו בוזקוב וההצגה האחרונה "קן הקוקיה" בבימוי של כפיר אזולאי. בילי ביביט, הדמות שגילם ב"קן הקוקיה", זיכתה אותו בפרס השחקן המבטיח.

"אני חייב להתנצל בשם בילי ביביט, שרק שבוע אחרי הטקס יצא לי להבין שהוא ממש הרים אותי. האמת שכבר בבית ספר למשחק שיחקתי את בילי. בתור סטודנט מאוד כעסתי שנתנו לי את התפקיד הזה. רציתי את מק'מרפי, התפקיד הראשי.

"ממש סבלתי בהתחלה, הייתי שונא את החזרות. הייתי ממורמר, אבל לא הייתה לי ברירה והשלמתי עם זה. הבנתי שצריך להילחם כל יום מחדש על האמת של הדמות. אני רואה שחקנים שעובדים על אוטומט וזה נשמע כל יום אותו דבר, אותם אינטונציות וזה משעמם. אני שחקן צייתן שהולך אחרי הבמאי, אבל בתוך המסגרת אני מחפש דברים חדשים שידליקו אותי. זה בור בלי תחתית, כמה שתחפור יהיה עוד עומק ועוד עומק".

בילי ביביט הוא חולה נפש, עם נטיות אובדניות. איך נכנסים לתוך הדמות המורכבת הזאת?

כהן מתחיל לגמגם תוך כדי דיבור. "התחקיר לתפקיד הוא אחד המעניינים שהיו לי. לא היה ברור אפיון המחלה של בילי והייתי צריך להחליט לאן אני לוקח את זה. החלטתי להתחיל מללמוד את עניין הגמגום. הכנתי עבודת מחקר, התבוננתי באינטרנט על אנשים מגמגמים.

"השיא הגיע שעשו לנו סדנת משחק בבית חולים לחולי נפש. במהלך היום כל אחד מצא את הדמות שלו. כשהגיע הרגע שלי, ראיתי ילד שמן שהמכנסיים שלו לא מגיעות לנעליים והגרביים מתוחות למעלה. שפת הגוף שלו מאוד מאופיינת. הבנתי שמצאתי את בילי. זה היה מדהים ועשה לי חוויה מתקנת. לפני זה חולה נפש היה בשבילי דבר מאוד רחוק. היום אני חושב שכולנו חולי נפש רק ההבדל הוא שחלק מאובחנים וחלק לא. אצלי מצאתי המון הפרעות".

איך עושים את ההפרדה הזאת בין בילי מקן הקוקיה לבין אורן כהן מבאר שבע?

"כשאני בחזרות ופוגש תפקיד חדש, אני טוטאלי לגמרי, אני משתדל לסגור את התריס כשאני מגיע הביתה. אבל כשאני נכנס לתהליך, אני מזניח דברים אחרים שמסביב. בסוף התאהבתי בבילי.

"מצד אחד זה כיף כי אתה כולך בתוך זה, אבל מצד שני זה מלחיץ, כי צללתי בתהליך הזה והמים עמוקים. נכנסתי לסרטים שיכול להיות שבילי ידפוק אותי ואני יישאר מגומגם כל חיי. בהתחלה לא הייתי יכול לצאת מזה ועד היום זו ההצגה הכי תובענית בשבילי, אבל בגלל זה גם אני הכי אוהב אותה. אני באמת מרגיש שאני משחק, שיש בשר ויש לי במה לנגוס.

"קן הקוקיה עלתה כשנועם נולד ואני לא אשכח את היום הזה. רגע לפני שההצגה עולה אני עוד עם הצמיד מהבית חולים, יש לי פיק היסטרי, ואני פתאום קולט שיש לי ילד. איך אפשר להיכנס לדמות של בילי עכשיו? מה שעובר לי בראש זה שהמקצוע הזה הוא של חולי נפש ואני אשתגע בסוף. הבנתי שאני חייב לעשות סטופ ולשים את זה בצד. התלבשתי, נכנסתי לדמות והתחלתי לשחק".

המשחק גובה ממך מחיר כבד?

"מאוד. אני כמעט כל ערב מחוץ לבית. גם בטקס היה לי מאוד חשוב להגיד תודה ללילך אשתי. זה לא קל לסבול את זה ולספוג אותי. היו פעמים שלא הצלחתי לכבד את הסביבה שלי ברגעים הכי חשובים שלהם. לא הייתי בחתונה של חבר מאוד טוב והוא לא קיבל את זה. גם בבריתה של הבת של אחי לא הייתי. צריך למצוא את הדרך. אני עדיין לומד תוך כדי תנועה, אני רוקד על כל הדברים ועדיין מנסה לשמור על שפיות".

ומה לגבי נועם, הבן שלך? מה תרגיש אם בעוד 15 שנה הוא יחליט שגם הוא רוצה להיות שחקן?

העיניים של כהן החלו לנצנץ, וחיוך גאה עלה על פניו. "שיבחר מה שטוב לו. אני מאמין בכל דרך שיבחר. בשבילו, אולי עדיף שיימשך לתחומים אחרים. הוא עדיין לא בן שנה וכשיש מוזיקה הוא תמיד מזיז את עצמו ומתופף על כל דבר. מיד קנינו לו דרבוקה קטנה.

"מוזר לי, פעם ראשונה שאני עונה על שאלה בתור אבא. בהתחלה פחדתי מזה, מלהיות אבא. כל תשעת החודשים היו תהליך גם בשבילי. בשלב הזה לא הצלחתי להגיד בקול: 'אני הולך להיות אבא'. הזמן עובר ואני רואה אותו במוניטור ואני מבין שזה שלי. אני מרגיש שהאבהות שינתה עבורי הרבה, קשה לי להסביר את זה במילים, היא נתנה לי פרופורציות והעמיקה אותי".

מה התוכניות לעתיד?

"בחודש הקרוב צריך להתפרסם הרפרטואר של השנה הקרובה ואז אני אראה במה אני משתלב. יש פרויקט שעדיין לא סגור, אז אני לא רוצה לדבר עליו. מבחינתי הייתי רוצה להמשיך ולהרגיש בעלייה. הייתי שמח להחזיק תפקיד מורכב שמצריך עבודה, שצריך להחזיק אותו על הגב. ראיתי סרט צרפתי בשם 'הנביא' והייתי רוצה לגלם את התפקיד הראשי. זוהי דמות שמגיעה מהאשפתות. בהמשך הסרט הדמות לומדת את כל מה שקורה מסביבה, היא מטפסת והופכת לשליט. מרתק אותי הטיפוס הזה שבא מלמטה ובכוחות עצמו, בעשר אצבעות, הוא מגיע למקום הכי גבוה. כנראה שאני מתחבר לזה מהמקום של המרוקאי משדרות".